סיפור: כלה בדרך אפרתה/ רחלי פאהן

כשאני צופה בה מרחוק, בכלה שלי, עומדת קרוב כל כך למצבה, בציון של אמא רחל, ומליטה פניה בסידור קטן. סידור של נערות, שהכריכה שלו הייתה כנראה ורודה לפני שדהתה.

אני מבין, שבדיוק לה חיכיתי כל הזמן הזה, ואפילו לא הבנתי, כמה זה יהיה משתלם.

רוח די קרירה נושבת, יחסית לסתיו שרק עתה אמר את דברו. אני נושף על כפות ידיי ואחר משלבן כדי להתחמם. הירח המלא של כמעט אמצע חודש מצליח להאיר את חלקת האדמה שבחרתי לעמוד בה כדי להציץ לכיוונה. הזמן שקבענו להיפגש בו בשנית עבר כבר לפני חמש דקות, אבל כנראה שיש להן הרבה על מה לדבר.

המבנה הומה מתפללים. י"א בחשוון היום. במבואות בית לחם.

 

אני עדיין ניצב באותה תנוחה, ריח אדמה רטובה עולה באפי. אני משפיל מבט, ומגלה אותם סמוך לנעלי, קבוצת פרחי חצב זקופים. בחצות הלילה הזה ייפתחו, צבעם הלבן יבהיק בחושך הסמיך השורר כאן, ויגרום לכל חרקי הלילה להגיע ולהודות להם.

לבן, איך אפשר שלא, לבן הוא צבע של טוהר, לבן הוא צבע כריכת המחזורים לכלה שלי, הוא צבע זר הפרחים שהיא ודאי תבחר ליום החתונה שלנו.

בלי שהתכוונתי, אני עוצם את עיניי ומשחזר את שיחת הטלפון שקיבלתי לפני שבועות מספר מנועם, האח הקטן, המתוק שלי, שנולד אחרי הרבה תפילות ותחנונים שהפלתי לפני כיסא הכבוד.

 

אבא היה מחייך בכל פעם שתחבתי בין אבני הכותל את הפתק הקבוע שלי, ובו אותו הנוסח. כך במשך שנים.

"אבל אתה כבר עוד מעט בישיבה, קובי, מה זה משנה אחות או אח"?

נכון שכבר הגעתי לגיל בר מצווה, ושלוש אחיותיי הן הדבר המופלא ביותר שקיבלתי במתנה מבורא עולם, אבל אני עדיין לא הרפיתי מהחלום שלי לזכות באח קטן, תינוק קטן המנמנם בעריסה מאובזרת במצעים רקומים בחוט תכלת, ואהיל תואם המשתלשל מהתקרה ועוטף אותנו מכל הכיוונים.

 

וזה קרה. באמצע ה'חַבּוּרֶה' של ה'מגיד שיעור', קראו לי למזכירות, ואבא צהל: 'קוביל'ה, אח קטן נולד לך במזל טוב'!

 

***

מאז הם לא נפרדו, טוב, בלב כמובן. קובי היה כבר בישיבה קטנה, ונועם היה נרדם כבר בדרך כלל כשהוא חזר הביתה בשעת ערב מאוחרת.

אבל הוא שר לו שירי ערש גם כאשר ישן כבר, על לבנה שמביטה ממרום ועל ילדים בפיג'מות שנרדמו מזמן. וגם ערסל אותו בשעת בוקר מוקדמת כשאמא הייתה עייפה.

כשגדל נועם מעט, ניצל קובי כל רגע פנוי להוביל אותו בטיולון הכחול שלו, לצפות בגורי חתולים שנולדו ברחוב הסמוך, או לנפנף לעבר מטוס שרוצה לרדת אליהם מלמעלה והציע סיבוב.

 

נועם אהב אותו, והוא את נועם.

 

בגיל שלוש, כשנועם עדיין לא דיבר, כבר דאגו כולם. הרופאים טענו שזה "עיכוב שפתי" ועם הרבה עבודה ואימון הוא ילמד לדבר. אך הוא, קובי, חשב שלא משנה הסיבה, העיקר ומה שחשוב – לחזור ולהתפלל שוב ושוב. ושוב היה הכותל מקום ביקורו השבועי, וסידורו לח במקום הפסוק "ד' שפתי תפתח".

 

נועם ביקר אצל טובי המטפלות, קלינאיות תקשורת ומאבחנות בציורי ילדים.

אבל קובי ידע, שכל התקדמות שלו, מגיעה אחרי לילה לבן ליד הקיר העתיק המבין את הלב גם בלי מילים.

 

לאט לאט רכש נועם את יכולת הבעת הצלילים והמילים, והיה מאושר לנסות לדקלם עם קובי, כששוב איתרו ענן לבן או רדפו אחרי נחליאלי, וצחוקם המתגלגל חוזר אליהם בהד מהוואדי הסמוך.

 

חודשים הצטרפו לשנים, נועם התפתח בקצב שלו, ברוך ד', הוא כבר למד להרכיב משפטים. אמנם שפתו הייתה איטית מהרגיל ומאומצת, אבל קובי היה מאושר, ולמד לומר תודה על כל התפתחות לטובה.

 

"רק שלא ילעגו לו החברים", היה משיח דאגתו בפני אמא כשנועם עלה לכתה א'. והיא הייתה מביטה בו בעיניים טובות ומזכירה: "משה רבינו".

כן הוא ידע, כבד לשון , מושיע העם, מקבל הלוחות, מנהיג העדה.

קובי ידע והתחזק, רק דמעה אחת קטנה הצליחה לפרוץ את המחסום, ואמא זיהתה אותה, וכשכוס שוקו חם ופחזנית במילוי פודינג צרפתי על המגש שבידה, לחשה:

"מה שבטוח, שנועם זכה באח גדול באמת"… 

הם יצאו לחצר, משוחחים על מכסחת הדשא החדשה שמקילה עליהם, ועל המגרש הסמוך שכבר יצקו בו יסודות.

הם לא שבו לשוחח על נועם ועל חבריו העתידיים.

השמש גולשת מאחורי ההר, פנסי הרחוב נדלקים בבת אחת, ואמא ובן, עם אותן התפילות בלבבם, לוגמים ושותקים.

 

***

נועם כבר בכתה ו', וקובי, גם הוא גדל מאז. השיעור בישיבה מתדלדל לאיטו, שירת "עוד יישמע" כבר מוכרת ורגילה במסדרונות הישיבה. קובי לא דואג, חלילה, בת פלוני לפלוני, והיא מיועדת לו עוד לפני שנולד. הוא סבלן ואינו דוחק את הקץ, רק עובר אי נעימות בחתונות בני הדודים הצעירים ממנו, כשעליו לחייך חיוך עמוק וארוך עד ששרירי הלחיים כואבות ועדיין אי אפשר לשחרר.

קובי הוא בחור איכותי, כך כולם מעידים, "זה רק שעוד לא הגיע הרגע", אבא טופח על שכמו, "אתה זוכר כמה חיכית לנועם"?

קובי צוחק, גם יעקב אבינו שעל שמו הוא נקרא, המתין בסבלנות, והיו בעיניו כימים אחדים, אלא שקובי חשב, שהוא כבר יצא ידי חובת ההמתנה אז, כשהמתין לנועם.

 

ושוב, אבני הכותל בשלהי הקיץ הם ידידיו הנאמנים, והפעם ארבעים יום ברצף.

 

חג הסוכות גם הוא הגיע לקיצו. קובי מסייע להוריד את דפנות הסוכה למחסן, ואמא מארגנת לו מזוודה מתפקעת, בצידנית יש פחזניות בפודינג וניל, קובי אפילו לא מנחש, ואמא מולו כשבידה תרמוס לשתייה חמה.  נועם מזנק לחיבוק אחרון, וקובי חוזר לישיבה, לזמן חורף, לחשוון של סתיו, עם עלי שלכת בדרך שנערמים בשולי השביל המחבר בין הישיבה לחדר האוכל, וערמת הזמנות לחתונות חורפיות של חברים טובים. 

 

***

"קובי"… נועם מתנשף לתוך הטלפון, "קובי, אני בטוח"!  הוא הוגה לאט את המילים. 'הוא מתרגש' מהרהר קובי 'לכן הדיבור שלו שוב איטי יותר', הוא מתנער וקורא אל תוך הפומית: "נועם, מתוק שלי, מה קרה? למה אתה מתנשף, ובמה אתה בטוח?" לפי השעה המסומנת מולו בשעון הישיש התלוי במסדרון שלפני חדר האוכל, יודע קובי שנועם סיים זה עתה את לימודיו ואמור להיות בדרך הביתה. ממי השיג טלפון נייד, ומה בוער לו כל כך? 

לפתע הוא שומע את נועם בוכה חרישית ולוחש שוב: "קובי, אתה תהיה עוד מעט חתן, אני מבטיח לך"! קובי נבהל.  "נועם, תקשיב לי" הוא מצווה עליו, "תגיד לי איפה אתה נמצא ואני כבר מגיע אליך, אל תלך לשום מקום"!

נועם בולע את הדמעות, ככה זה נשמע בכל אופן, "לקחתי טלפון מדודה נחמדה, כאן בתחנה שלי, לא דיברתי איתה, אל תדאג",  קובי מקשיב ומחייך לעצמו, "אני לא מדבר עם זרים".

"נועם, חכה בתחנה ותחזיר לה את הטלפון, אני כבר מגיע", הוא פוסק.

 

רבע שעה ארוכה ומייגעת עברה עד שהמונית פילסה דרך מהישיבה אל תחנת האוטובוסים העמוסה לעייפה בילדים צמאים ואימהות ממהרות.  נועם ישב על המושב הפינתי. הוא נראה רגוע יותר, חשב קובי והודה לד', רק עקבות של דמעות על לחייו הסגירו את הסערה שהיה נתון בה.

 

"ילד", הוא הפתיע אותו מאחור, ונועם קפץ בהקלה. "מה אתה עושה בעיות? המשגיח שלי אישר לי לצאת רק בגלל שהוא יודע כמה אני אוהב אותך". 

 

הוא הוביל אותו לגלידריה צדדית והזמין לשניהם גלידת פונץ' בננה בכוסות גבוהים.

"תתחיל מהתחלה" הורה קובי. נועם נשם עמוקות, והחל לספר:

"אתה יודע קובי, מאז ומתמיד אני לא מדבר הרבה בכיתה, אני פוחד שהילדים יצחקו עלי שאני מדבר לאט ולא ברור". קובי נדרך.

"אז בשיעור כשהרב שואל שאלה ואני יודע את התשובה, לכבוד התורה אני עונה, כשהרב'ה באזור – הם לא מעיזים".

נועם משפיל מבט. "היום, בהפסקה, פניתי לכמה ילדים וביקשתי להצטרף למשחק.

ואז התקרב אלי ילד אחד, זה לשון הרע, אני לא יכול לומר מי הוא, הוא אמר לי שאני מדבר כמו תינוק ושאני לא יעז לבקש שוב להצטרף למשחק"…

בשלב הזה כבר בכה נועם, וקובי עבר לשבת במושב הגבוה שלידו וחיבק אותו חזק חזק, מתיר גם לדמעותיו שלו לטפטף באין מפריע. הוא רצה להזכיר לו את כל האנשים המיוחדים שלא היו מושלמים והצליחו להשלים את העולם, חשק ללמד אותו להחזיר מנה אחת אפיים, אבל לבסוף החליט רק לחבק אותו שוב ושוב ללא אומר ודברים.

נועם התנתק ממנו בפתאומיות והזדקף, "זה פגע בי מאוד" קולו רעד מעט, "הבטתי בילד הזה, ושמתי לב שהוא ממש גדול, אני חושב אפילו שזה נקרא שמן. חשבתי לעצמי שאני יכול להחזיר לו ולומר בקול שהוא שמן ושלא כדאי שהוא יקפוץ על המדרכה כי היא יכולה להישבר.

ואז, אז נזכרתי שאמא סיפרה לי שעוד כמה שבועות יחול יום פטירתה של רחל אימנו, היא סיפרה לי על רחל הכלה ועל הסימנים, ועל השתיקה שלה. אמא הסבירה לי שלפעמים לשתיקה יש כוח, הרבה יותר מלדיבור".

 

"זה עודד אותי מאוד בגלל כל הסיפור שלי", המשיך נועם בקול מאושש יותר, וקובי לא יכול שלא להשתאות מהבגרות של אחיו.

"ובאותו רגע החלטתי שאני לא עונה לו. נשכתי חזק את השפתיים והתפללתי לאמא רחל שבזכות השתיקה שלי, תתפלל היא על קובי, האח הכי טוב שלי, שהוא ימצא כלה, מישהי טובה, כמוה, שיודעת מתי לדבר ומתי לשתוק".

 

"קובי, אני חושב שהיא הקשיבה, בטח עוד מעט אתה תהיה חתן"….

 

נועם מחה את דמעותיו ונעמד. "אמא דואגת לי, אני ממהר לאוטובוס הבא, אתה יכול לחזור לישיבה, אל תדאג, קובי, זה יקרה ממש בקרוב".

 

נועם נעלם, וקובי נשאר יושב הלום על יד הבר הרחב הפונה לחלון. מכוניות צפרו, רמזורים התחלפו, והוא עדיין יושב ובוהה בזכוכית המבריקה שמולו.

 

"הי בחור"! צל הוטל עליו. הוא הרים את ראשו והבחין בקשיש המתיישב לצדו, ומניח בחבטה כוס לימונדה קרה על הדלפק.

"שמעתי אותו", מחה הלה את זיעתו במטפחת בד ונאנח, "הוא צודק, הקטנצ'יק, אמא רחל לא מוותרת, עד שהבנים מוצאים בית".

קובי הנהן ומשך באפו, "לא קל לו לאח שלי" הוא לחש. 

"אבל תבחר להביט כמה הוא חזק "  המהם הקשיש בתשובה.

 

הם המשיכו לפטפט עוד כמה דקות, והזקן ביקש את מספר הטלפון שלהם בבית. "אני רוצה להתקשר לאמא שלך, לספר לה על הנחת הזאת".

 

קובי חייך, הוא ידע שליבה יתרחב, ושרבט לו על פתק את המספר.

אחר חבש את כובעו, לחץ את ידו של הזקן ומיהר לחזור לסדר אחר הצהריים באולם הישיבה הגדול.

 

***

"על מה אתה חושב"? שמע לפתע קול מוכר. הוא התעורר משרעפיו, והבין שאפרת חזרה. אפילו לא שם לב כמה הרחיק נדוד במחשבותיו.

"זה בסדר" היא צחקה, "אתה לא חייב לשתף, רק היית כל כך שקוע, אז חשבתי שאולי זה מעניין".

קובי לגם מן האוויר ומן האווירה, והשתהה מעט.

"אני חושב על סבא שלך", ענה מהורהר, "ועל כך שהוא צדק, אמא רחל לא מוותרת עד שהבנים מוצאים בית "

 

 רחלי פאהן, מחברת הסידרה שריגשה אלפי ילדות בארץ ובעולם

"אחותי כלה " ו " אחותי כלה פלוס ".