סיפור: כלה בדרך אפרתה/ רחלי פאהן

שיתוף ב email
שיתוף ב print

שאני צופה בה מרחוק, בכלה שלי, עומדת קרוב כל כך לאוהל, בציון של אמא רחל ומליטה פניה בסידור קטן של נערות, שהכריכה שלו הייתה ורודה לפני שדהתה, אני מבין, שבדיוק לה חיכיתי כל הזמן הזה ואפילו לא הבנתי, כמה זה יהיה משתלם.


רוח די קרירה, יחסית לסתיו שרק עתה אמר את דברו, אני נושף על כפות ידי ואחר משלב ידיים להתחמם. הירח המלא של אמצע חודש כמעט, מצליח להאיר את חלקת האדמה שבחרתי בה כדי להציץ לכיוונה, קבענו להיפגש חזרה לפני חמש דקות, אבל כנראה שיש להן הרבה על מה לדבר.

המבנה המה מתפללים, בכל זאת יא' בחשוון, מבואות בית לחם.

אני עדיין באותה תנוחה, ריח אדמה רטובה עולה באפי, שאני משפיל מבט, אני מגלה אותם סמוך לנעלי, קבוצת פרחי חצב זקופים, בחצות הלילה הזה יפתחו וצבעם הלבן יבהיק בחושך הסמיך כאן, יגרום לכל חרקי הלילה להגיע ולהודות להם.

לבן, איך אפשר שלא, לבן זה טהור, לבן זה כריכת מחזורים לכלה שלי, צבע זר הפרחים שהיא בטח תבחר ליום החתונה שלנו.


מבלי שהתכוונתי, אני עוצם את עיני ומשחזר את שיחת הטלפון שקבלתי מנועם , האח הקטן, המתוק שלי שנולד אחרי הרבה תפילות ותחנונים שהפלתי לפני כסא הכבוד.

אבא היה מחייך, שהנחתי בכותל במשך שנים, את הפתק הקבוע שלי, עם אותו הנוסח.

" אבל אתה כבר עוד מעט בישיבה, קובי, מה זה משנה אחות או אח " ?

נכון שכבר הגעתי לגיל בר מצווה, ושלושת אחיותי הן הדבר המופלא  שקבלתי במתנה מבורא עולם, אבל עדיין לא הרפיתי מהחלום שלי לאח קטן, שינמנם בעריסה עם מצעים רקומים בחוט תכלת ואהיל תואם משתלשל מהתקרה ועוטף אותנו מכל הכיוונים.

וזה קרה, באמצע ה'חָבּוּרֶה' של ה 'מגיד שיעור', קראו לי למזכירות, ואבא צהל, קוביל'ה, אח קטן נולד לך במזל טוב.

***

מאז הם לא נפרדו, טוב , בלב, הכוונה, קובי היה כבר בישיבה קטנה, ונועם ישן רוב הזמן בלילות שהוא חזר.

אבל הוא שר לו כל ערב, וערסל אותו בבקרים המוקדמים שאמא הייתה עייפה.

שנועם גדל מעט הוא ניצל כל רגע פנוי לקחת אותו בטיולון לראות ציפורים נודדות או אוירון שרוצה לרדת אליהם מלמעלה ולקחת אותם לסיבוב.

נועם אהב אותו והוא את נועם.

בגיל שלוש שנועם עדיין לא דיבר, כבר דאגו כולם, הרופאים  טענו שזה עיכוב שפתי ועם הרבה עבודה ואימון נועם ילמד לדבר, והוא קובי, לא חשב שזה משנה מה הסיבה, העיקר לחזור ולהתפלל. ושוב היה הכותל, מקום ביקורו השבועי והסידור היה לח סמוך לפסוק "ד' שפתי תפתח"

נועם ביקר אצל טובי המטפלות , קלינאיות תקשורת ומאבחנות בציורי ילדים.

אבל קובי, ידע, שכל התקדמות שלו, מגיעה אחרי לילה לבן ליד הקיר העתיק ביותר שהבין גם בלי מילים.

לאט לאט, הוא רכש צלילים ומילים והיה מאושר לנסות לדקלם עם קובי, ששוב מצאו אוירון או רדפו אחרי הנחליאלי שצחוקם המתגלגל חוזר בהד מהואדי הסמוך.

חודשים הצטרפו לשנים, נועם התפתח בקצב שלו, ברוך ד', כבר למד להרכיב משפטים, שפתו הייתה איטית יותר ומאומצת אבל קובי היה מאושר ולמד לומר תודה על כל התפתחות לטובה.

"רק שלא ילעגו לו החברים"  היה משיח דאגתו בפני אמא שנועם עלה לכתה א', והיא הייתה מביטה בו בעיניים טובות ומזכירה "משה רבינו" כן הוא ידע, כבד לשון , מושיע העם, מקבל הלוחות, מנהיג העדה. קובי יודע ומתחזק, רק דמעה אחת קטנה, מצליחה לפרוץ את המחסום ואמא מזהה, כוס שוקו חם ופחזניה במילוי פודינג צרפתי במגש בידיה.

"מה שבטוח" היא לוחשת "אני מאושרת בשביל נועם, שזכה בך" והם יוצאים לחצר, משוחחים על מכסחת הדשא החדשה שמקלה עליהם ועל המגרש הסמוך שכבר יצקו בו יסודות.

הם לא שבים לשוחח על נועם וחבריו העתידיים, השמש גולשת מאחורי ההר, פנסי הרחוב נדלקים בבת אחת ואמא ובן, עם אותן התפילות, לוגמים ושותקים.

***

נועם כבר בכתה ו', וקובי, גם הוא גדל מאז, השיעור בישיבה מתדלדל לאיטו, שירת "עוד ישמע" כבר מוכרת ורגילה במסדרונות הישיבה, קובי לא דואג, חלילה, בת פלוני לפלוני, עוד לפני שנולד, הוא סבלן, זה רק האי נעימות, בחתונות בני הדודים הקטנים שלו, שצריך לחייך חזק והרבה זמן עד ששרירי הלחיים כואבות לך ועדיין אי אפשר לשחרר.

קובי בחור איכותי, זאת כולם מעידים , "זה רק שעוד לא הגיע הרגע" אבא טופח על שכמו, "אתה זוכר כמה חיכית לנועם?"

קובי צוחק, אבני הכותל, ידידיו הנאמנים, והפעם ארבעים יום ברצף.

חג סוכות גם הוא הגיע לקיצו, קובי מסייע להוריד את הדפנות למחסן ואמא מארגנת לו מזוודה שמתפקעת, בצידנית יש פחזניות בפודינג קובי אפילו לא מנחש ואמא מולו עם צידנית לשתייה חמה.  נועם מזנק לחיבוק אחרון וקובי חוזר לישיבה, לזמן חורף, לחשוון של סתיו, עם עלי שלכת בדרך בין הישיבה לחדר אוכל , וערמת הזמנות לחתונות חורפיות של חברים טובים. 

***

"קובי" נועם מתנשף לתוך הטלפון " קובי, אני בטוח", הוא הוגה לאט את האותיות "הוא מתרגש" מהרהר קובי "לכן הדיבור שלו שוב איטי יותר" "נועם, מתוק שלי, מה קרה ? למה אתה מתנשף, ובמה אתה בטוח?" לפי השעה שזורחת מולו במסדרון לפני חדר האוכל, קובי יודע שנועם זה עתה סיים את לימודיו ואמור להיות בדרך הביתה.

ממי השיג טלפון נייד ומה כל כך בוער לו , לפתע הוא שומע את נועם בוכה חרישית ולוחש שוב "קובי, אתה תהיה עוד מעט חתן, אני מבטיח לך" קובי, נבהל,  "נועם, תקשיב לי" הוא מצווה עליו "תאמר לי איפה אתה נמצא ואני כבר מגיע אלייך, אל תלך לשום מקום"

נועם בולע את הדמעות, ככה זה נשמע בכל אופן "לקחתי טלפון מדודה נחמדה, כאן בתחנה שלי, לא דברתי איתה, אל תדאג"  קובי שוב מחייך "אני לא מדבר עם זרים"

"נועם, חכה בתחנה ותחזיר לה את הטלפון אני כבר מגיע"

רבע שעה ארוכה ומייגעת עברה עד שהמונית פילסה דרך מהישיבה אל תחנת האוטובוסים העייפה מילדים צמאים ואמהות ממהרות.  נועם ישב על הכסא הפינתי, נראה רגוע יותר, קובי הודה לד', רק עקבות של דמעות בלחיים , הסגירו את הסערה שהיה נתון בה.

קטנציק "הוא הפתיע אותו מאחור ונועם קפץ בהקלה " מה אתה עושה בעיות" ?

"המשגיח שלי אישר לי לצאת רק בגלל שהוא יודע כמה אני אוהב אותך" 

הוא הוביל אותו לגלידריה צדדית והזמין לשתיהם גלידת פונץ בננה בכוסות גבוהים.

"תתחיל מהתחלה" קובי הורה ונועם נשם עמוק.

"אתה יודע קובי, מאז ומתמיד אני לא מדבר הרבה בכיתה, אני פוחד שהילדים יצחקו עלי שאני מדבר לאט ולא ברור" קובי נדרך.

"אז בשיעור שהרב שואל שאלה ואני יודע את התשובה, לכבוד התורה אני עונה, שהרבה באזור , הם לא מעיזים"

נועם משפיל מבט "יום, בהפסקה, פניתי לכמה ילדים ובקשתי להצטרף למשחק.

ואז התקרב אלי ילד אחד, זה לשון הרע, אני לא יכול לאמר מי הוא, הוא אמר לי שאני מדבר כמו תינוק ושאני לא יעיז לבקש שוב להצטרף למשחק"

נועם כבר בכה בשלב הזה וקובי עבר לשבת בכסא הגבוה שלידו וחיבק אותו חזק כל כך מתיר גם לדמעותיו שלו לטפטף באין מפריע. הוא רצה להזכיר לו את כל האנשים המיוחדים שלא היו מושלמים, וללמד אותו להחזיר מנה אחת אפיים, אבל הוא בסוף החליט רק לחבק את נועם שוב ושוב ולא אמר מילה"

נועם התנתק ממנו בפתאומיות והזדקף "זה פגע בי מאד "הוא רעד מעט" הבטתי בילד הזה, ושמתי לב שהוא ממש גדול, אפילו אני חושב שזה נקרא שמן. חשבתי לעצמי שאני יכול להחזיר לו ולאמר בקול שהוא שמן ושלא כדאי שהוא יקפוץ על המדרכה כי היא יכולה להישבר

ואז, אז נזכרתי שאמא ספרה לי שעוד מספר שבועות חל יום פטירתה של רחל אימנו, היא ספרה לי על רחל, הכלה ועל הסימנים ועל השתיקה שלה. אמא הסבירה לי שלפעמים לשתיקה יש כוח הרבה יותר מדיבור.

"זה מאד עודד אותי בגלל כל הסיפור שלי" קובי, לא יכול שלא להשתאות מהבגרות של אחיו.

"ובאותו רגע החלטתי שאני לא עונה לו, נשכתי חזק את השפתיים והתפללתי לאמא רחל שבזכות השתיקה שלי, שתתפלל היא על קובי, האח הכי טוב שלי, שהוא ימצא כלה, מישהי טובה, כמוה, שיודעת מתי לדבר ומתי לשתוק .

קובי, אני חושב שהיא הקשיבה, בטח עוד מעט אתה תהיה חתן.

נועם מחה את דמעותיו ונעמד " אמא דואגת לי, אני ממהר לאוטובוס הבא, אתה יכול לחזור לישיבה, אל תדאג, קובי, זה יקרה ממש בקרוב"

נועם נעלם, וקובי ישב הלום על הבר הרחב הפונה לחלון, מכוניות צפרו, רמזורים התחלפו והוא עדיין יושב שם בלי תזוזה.

"הי בחור" צל עמד מעליו, איש קשיש , התיישב לידו, מניח בחבטה כוס לימונדה קרה

"שמעתי אותו" הוא מחה במטפחת בד את זעתו  ונאנח "הוא צודק ,הקטנציק, אמא רחל לא מוותרת, עד שהבנים מוצאים בית"

קובי הנהן ומשך באפו "לא קל לו לאח שלי" הוא לחש "אבל תבחר להביט כמה הוא חזק" המהם הקשיש בתשובה.

הם המשיכו לפטפט עוד כמה דקות, והזקן ביקש את המספר הטלפון שלהם בבית "אני רוצה להתקשר לאמא שלך, לספר לה על הנחת הזאת"

קובי חייך, ידע שליבה יתרחב ושרבט לו על פתק את המספר.

אחר חבש כובעו, לחץ את ידו של הזקן ומיהר לחזור לסדר אחר הצהריים באולם הישיבה הגדול.

***

"על מה אתה חושב?" שמע קול מוכר והבין שאפרת חזרה , הוא התעורר משרעפיו, אפילו לא שם לב שהרחיק נדוד.

"זה בסדר" היא צחקה, "אתה לא חייב לשתף, רק היית כל כך שקוע, חשבתי שאולי זה מעניין"

קובי לגם את האויר והאוירה, והשתהה מעט.

"על סבא שלך אני חושב" הוא ענה "ועל כמה שהוא צדק, אמא רחל לא מוותרת"

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

53 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.