הערה: כל הסיפורים המובאים ביומן הזה אמיתיים לחלוטין! אין אף טור שנכתב סתם, אלו חוויות אמתיות של עשר שנות רווקות וכן חוויות אמת של חברות טובות. כמובן שהפרשנות להתרחשויות היא אינדיבידואלית לכותבת בלבד.
אומר רבנו בחיי (דברים יא יג):
"וצריך אתה לדעת, כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע, ולהנצל מן הסכנה, ולבטל הנגזר".
אחת החברות הטובות שלי, שחלקתי איתה הרבה מחוויות 'השידוכים' שלי סיפרה לי סיפור אמיתי ומדהים – הסיפור שעומד מאחורי הנישואים המאושרים שלה:
אני הייתי 'ילדה טובה ירושלים', בחורה חכמה ואינטליגנטית, מבית טוב, אחות גדולה לשבעה אחים. כשהתחלתי 'שידוכים' הציעו לי בחור מיוחד מאד, שמענו עליו מכל מיני כיוונים וכולם שיבחו והיללו אותו. בררנו, התרשמנו ו — נפגשנו. כמה פשוט.
הפגישות היו מדהימות (הוא לא היה הבחור הראשון, הוא היה בין הראשונים, כך שכבר טעמתי טעמן של פגישות…) עשירות בתוכן ומרתקות. היה לנו המון מכנה משותף, חשבנו אותו דבר, נהנו מאותם הדברים. היו לנו חלומות משותפים… בקיצור כל הסיבות בעולם כדי להגיע ל — ארוסין.
אבל היה מישהו שרצה אחרת. היום אני יודעת שהכל היה לטובתנו, כנראה טרם הגיע השעה.
באחד הימים, כשאנחנו כבר מתכוננים לוורט המיוחל, אמי פגשה את אחת החברות שלה בסבב קניות, הן התחילו לפטפט על הא ועל דא, תוך כדי שיחה החברה של אמי סיפרה שיש לה בן בישיבה של הבחור איתו אני אמורה להתארס בקרוב.
אין לי מושג מה הניע את אמא שלי (וגם היא לא יודעת לענות על זה) לשאול על המועמד רגע לפני וורט. אולי ההתרגשות שמילאה אותה, אולי הפחד מ'הכניסה'; למועדון ה'מחותנות', בכל אופן היא התחילה לברר אצלה על הבחור כאילו היא לא מכירה אותו כלל וכאילו מעולם לא שמעה אודותיו.
ומה שהיא שמעה הימם אותה.
חברה של אמי התחילה לדבר בגנותו בלי שמץ של מחשבה, סיפרה סיפורים שאין לי מושג מאיפה היא הביאה אותם אבל לא היה קשר אפילו קלוש ביותר בין הבחור 'שלי' לבין הסיפורים שלה.
אמא שלי הקשיבה ושתקה, הלב שלה צנח, לא היה לה חשק להמשיך בסבב הקניות. היא המשיכה לחקור ולשאול שאלות. ומאותו רגע הכל נעצר. אמי דרשה ממני להפסיק את הפגישות עד שהיא תברר לעומק אם דבריה נכונים, כמובן שכולם הכחישו את מה שנאמר (כולל המשגיח של הישיבה שהסכים לקחת ערבות על דבריו!), אבל הלב של אמא לא היה רגוע. המילים הקשות של חברתה חלחלו ועשו את שלהם, אף אמא לא תיקח סיכון – ואפילו הקלוש ביותר – כשמדובר בשידוך לבתה. היא לא היתה מסוגלת לתת לי להמשיך עד כדי סגירת תנאים.
כמובן, שהדבר נודע לבחור, גם הוא וגם אני היינו עצובים מאד, אני לא יכולה לתאר לכן את התחושות הקשות, את הימים הקשים שעברו עליו ועברו עלי, מאד כאב לי. מכאן ואילך חיפשתי אותו בכל בחור שפגשתי.
ההצעה ירדה מהפרק. כל החלומות פרחו.
עברתי עוד שלוש שנים ארוכות ומתישות, שנים של בירורים, פגישות ואכזבות. ובכל אותן שנים 'הבחור שלי' ניסה להחזיר את השידוך בכל דרך, שדכניות התקשרו לנסות ולחדש את הקשר, בני משפחה וחברים שהכירו אותו ועוד הרבה אנשים טובים גם ניסו. אבל אמי נשארה בשלה.
יום אחד, בן דוד של אבי, איש אמיד ומכובד בשנות השבעים פלוס לחייו, נקרא לו 'מאיר' לצורך העניין (אני מטשטשת פרטים כדי שאף אחד לא יזהה אותי): התקשר להורי. הוא היה ממש נסער וכאוב.
דוד מאיר, כפי שתמיד קראנו לו, היה אדם אמיד ובעל נכסים ונהג לתמוך ולתרום הרבה לבני הישיבות, במיוחד לישיבות הגדולות והמוכרות. ערב לפני שטלפן להורי, הוא ערך בביתו וורט לאחד מהבחורים מהישיבה של 'הבחור שלי', במקרה (הכל משמיים) החתן היה חבר טוב של 'הבחור שלי'.
במהלך הוורט דוד מאיר גילה שהחבר של החתן עמד להתארס איתי. הוא כל כך נהנה ממנו, הוא לא הבין מה גרם לנו להוריד הצעה טובה כזו. הוא ברר אצל הבחור והוא סיפר לפי תומו שהאמא פגשה חברה שסיפרה בגנותו וכל השאר ידוע…
דודי היה המום. הוא מייד טלפן להוריי וביקש להבין מה קרה, הוא ניסה לשכנע את אמי שהכל שטויות ומדובר ב'הוצאת שם רע' נטו – אבל היא היתה בשלה. שום דבר לא הזיז אותה מהחלטתה, למרות שסדקים כבר החלו להיסדק…
הייתי בתקופה מאד קשה, שבורה ורצוצה, אחיותיי שהיו קטנות ממני כבר יצאו לתקופת השידוכים וזה לכשעצמו שבר אותי ובאיזה שהוא מקום הרגשתי ממש מיואשת. מצד אחד – מאד רציתי לחדש את הקשר עם 'הבחור שלי', מצד שני לא העזתי לעשות את הצעד הזה על דעת עצמי. הכאב היה עמוק והבלבול גדול…
חודש או חודשיים אחר כך, איני זוכרת במדויק, היה 'זאת חנוכה', שמעתי רבות על היום הזה ועל הכח הסגולי שלו והחלטתי ללכת לכותל להתפלל. לשפוך את כל הכאב אצל מי שיכול לעזור לי.
הדרכים היו עמוסות, הכותל היה מלא, כמעט ולא היה יכולת לנוע בו, הייתי כל כך כאובה ומיואשת שגם אם הייתי צריכה לטפס על ה-אוורסט כדי להגיע ולגעת בקיר המקודש – הייתי עושה זאת. הרגשתי צורך אדיר לגעת באבנים, להריח אותם, להרגיש את כל אלפי השנים, הדמעות, הכאבים שהוא ספג ולפרוץ את המחסום הכבד הזה שיושב לי על הלב. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. התחננתי וביקשתי מהקדוש ברוך הוא דבר אחד בלבד: תן לי סימן! אבא שבשמים, אם אתה חושב
שהבחור הזה מיועד לי משמיים והוא שלי, תן לי סימן שהוא שלי. אני יוצאת עכשיו מהכותל ואני רוצה סימן, אבל סימן מובהק, לא משהו שניתן לפרשו בשני פירושים. בקשתי מלב שבור, דיברתי כמו שמדברים לאבא בלי מחסומים, בלי להתאמץ.
יצאתי מהכותל, הרגשתי נקיה וחדשה, זו היתה הרגשה מיוחדת מאד. טיפסתי על המדרכה לכיוון
התחנה, עייפה, תשושה אך רגועה…
ואת מי אני רואה ממתין בתחנה?
דוד מאיר בכבודו ובעצמו עומד וממתין בתחנה. מה הוא עושה בתחנה?! ממתי הוא נוסע באוטובוסים
ועוד בגילו (המופלג…)?! הייתי המומה, טרם הספקתי לעכל אותו, הוא ניגש אלי ועל מה הוא דיבר
איתי אם לא על ה'בחור שלי'?
סימן? אוהו איזה סימן! ברחל ביתך הקטנה!
היום אני נשואה ל'בחור המיוחד שלי'. אני מוסיפה את המילה מיוחד, כי ככל שאני חיה איתו יותר אני מגלה עד כמה הוא מיוחד ועד כמה היו רעות וקשות מילותיה של החברה של אמי.
***
זהו. עד כאן הסיפור של חברתי.
מהסיפור הזה אפשר ללמוד הרבה לחיים, יש בו הרבה מסרים חזקים, אבל הפעם, בפתחו של חודש אלול, אני רוצה להתמקד במסר אחד בלבד – תפילה. תקופת השידוכים היא תקופה לא קלה בכלל. יש בה המון רגעים של כאב, תסכול ואכזבה. לפעמים נדמה לנו שאם 'נדבר עם ההוא', 'נלחץ על ההיא', 'נשלם לשדכנית כזו' וכד' נשיג את ההצעה המיוחלת. ודאי שצריך השתדלות בכל דבר בחיים, אבל לפני הכל: תפילה. יש לה כח אדיר. לא תמיד התפילה נענית כמו אצל חברה שלי, אבל תמיד היא עושה רק טוב. היא מנקה, היא ממרקת, היא מחזקת, מה יותר פשוט מלדבר עם אבא?
את מרגישה שקשה לך? את לבד במערכה? אף אחד לא מבין באמת את הקושי שלך? תתפללי.
קחי את כל הכוחות האלה של הכאב, הכעס, העלבון, האכזבה (אלה כוחות עצומים מאד) ותנתבי אותם למקום של תפילה. את לא צריכה לפתוח סידור בשביל זה, להרחיק עד לצפון או לחצות ימים, כאן ועכשיו דברי איתו, תבקשי במילים הכי פשוטות, בלי להתאמץ יותר מדי, תבקשי ממנו בפשטות בקשות ברורות.
מבטיחה לך – מנסיוני – שתרגישי הרבה יותר טוב גם אם לא נושעת באותו רגע ממש.
מאחלת לך שכל תפילותייך יתקבלו באהבה
ותתממש משאלתך רק לטובה.
פורסם לראשונה בעלון "בשערייך"
7 תגובות
את האמת מזדהה איתך ברמות!(עם החלק הראשון לפחות…)
רק שאצלי עדיין אין happyend …
היו שניסו ל'נחם' שאולי עדיין זה לא הזמן ואולי זה עוד יחזור…
מסכימה איתך שלפני ואחרי הכל זה תפילה!!
אשמח לעיצה איך יוצרים חשק ורצון להתפלל, כשאין לך חשק לכלוםםםם ומימילא גם לא כ"כ לתפילה…😔(זה מתסכל מאוד!!)
תודה רבה!(תסלחו לי אם זה צרם לכן, זה עדיין טרי ואני מעוניינת להשתחרר מזה כמה שיותר מהר…)
אמאללה זה מרגששש שזה הגיע לגמר טוב
אבל דבר אחד אני לא מבינה, למה הבהלה וחוסר הרצון של האמא השפיע על המשך השידוך בזמן שהבחורה בכל אופן רוצה???
אני לא יכולה להבין את זה!!
סיפור שמראה עד כמה צריך לשמור על הפה שלנו
מיוחד מחזק ומעודד מאד…
צריך להיות מודעים לזה שיש כאלה שלא יכולים לראות זוג איכותי הקנאה או הרכושנות(הבת /החברה/שלי/הבן שלי )
ולפעמים אנטרס זר ומרושע(אם הגיס יתגרש אז אשתי תפחד לעזוב כי זה יגמור את השידוכים של שאר ה11 האחים שלה והיא מפחדת מזה)
הרבה פעמים אותם רעים משתמשים בתכניקה של -בחורה טובה כמוך ,איך התחתנה עם כזה נבאך..עם חיוך נוטף דבש ונופת צופים.
אם שומעים כזה משפט צריך לבדוק את הרווח שיש לדובר -רכילות שליטה מעמד של יועץ ואיש סוד(גם שליטה)
או סתם טפשות וקנאה.
סיפור מיוחד! מאוד מחכה לטורים שלך. מעניין כמה הסיפורים כאלה נדירים. זה תמיד נראה שהולך חלק כל כך מבחוץ.
ריגשת עד דמעות…