טור תגובה מטלטל ומרגש מתלמידה: המורה שהצילה את חיי וסגרה מעגל!

בכיתי ובכיתי במשך יומיים כשקראתי את המכתב של המורה הזו. אין ספק שגם בעילום שם היא עשתה צעד אמיץ.
אני כיום מנהלת את אחת העמותות שעוסקות עם נוער בסיכון מניעת נשירה בתוככי הסמינרים
אבל אף אחת לא יודעת על חיי האישיים…ועל רמת הסיכון שאני הייתי בה.
ואין משהו שיסגיר את זה, לא הפאה הקצרצרה שלי וחצאית ה"אמצע רגל" וגם לא עובי הגרביונים. אבל הייתי שם רגע לפני מעידה
לא חלמתי שאגיע לאן שהגעתי בטח לא כשהייתי בת 13…
אני השניה במשפחה בת 5 ילדים בלי עין הרע, משפחה רגילה ונחמדה מאיזור ירושלים.
הייתי ילדה ממוצעת בלימודים, ובחברה, לא חיפשתי לבלוט או להתנשא – רגילה רגילה רגילה.
אהבתי את התגית הזו "ילדה רגילה ממשפחה רגילה" – כך אף אחד לא ציפה ממני יותר מידי…
כשגדלתי קצת הבנתי שאמא שלי לא "רגילה" יש לה בעיה, היום אני יודעת שקוראים לה "מאניה דפרסיה" – זו מחלת נפש כמו שיש מישהי עם נכות פיזית אז לי הייתה אמא נכה נפשית. זה היה כואב וקשה דווקא ביום שהבנתי את זה…
עד שלא ידעתי, חייתי עם אמא קצת עצבנית ועצובה שהרבה נמצאת במיטה ואבא מסביר ש"אמא עייפה היום" ויש תקופות כאלו שאמהות עייפות… ולפעמים הייתה לי אמא שממלאה 5 עגלות בסופר וקונה מלא ממתקים, כשאבא היה חושק שיניים ומתקשר למישהו (היום אני חושבת שזה היה פסיכיאטר או משהו כזה) לפעמים היא גם הייתה "טסה לחו"ל" לדודה שמעולם לא הייתה לנו בארה"ב.
היא הייתה מתאשפזת… אבא היה מארגן לה מזוודה ו"לוקח אותה לשדה תעופה" כך הוא היה אומר לנו.
ובימים בהם אמא הייתה בחו"ל הוא היה נשאר בכולל עד הלילה ודודה יקרה וצדיקה הייתה לוקחת אותנו אליה, כך עד הערב ובייביסיטר שזכורה לי כל כך לטובה הייתה דואגת שנלך לישון ואז כשאבא חוזר כבר היינו ישנים ולא יודעים מכלום…
אני לא אשכח את היום הזה שגדלתי מידי (הייתי בת 13 בערך) זה היה באחד האשפוזים של אמא שלי, התחלתי להבין שאין להם דרכון וזה לא הגיוני לטוס כך, נשארתי ערה מתחת לשמיכה עשיתי את עצמי כאילו נרדמת כשאבא חזר מהכולל קמתי מהמיטה והתפרצתי בבכי, באותה תקופה כבר הבנתי שבעצם אמא שלי לא כמו כל האמהות וזה לא משהו נורמלי.
בכיתי לאבא כמו ילדה קטנה 13 זו עדיין קטנה אבל גם כבר קצת גדולה… ואבא התחיל גם הוא לבכות, הוא הבין שהבנתי… אחי הגדול עוד לא חזר אז מהישיבה ורק הקטנים ממני ישנו. אבא התקשר לסבתא וביקש ממנה להסביר לי מה באמת קורה בחיים מסביבי.
כאב לי לראות את אבא כך.
האמת, כל כך קיוויתי שהוא יגיד לי "למה את בוכה ילדה? הכל בסדר אמא תחזור עוד שבוע וחצי שבועיים והחיים יהיו "רגילים" אבל התבדיתי…
סבתא אמרה לי שמחר לא אלך לבית הספר ואסע איתה למקום שהיא תסביר לי איפה אמא ומה יש לה…
יאמר לזכותה שהיא אישה מיוחדת לקחה אותי לפסיכולוגית או יועצת כזו שהסבירה לי מה יש לאמא.
היו לה קצת דמעות בעיניים אני זוכרת, היא אמרה לי עד כמה אמא שלנו היא מיוחדת ולא רואים מבחוץ עד כמה היא סובלת וקשה לה, אבל יש לה כאבים בנפש ולפעמים היא עצובה מאוד לא בגללינו כי כך הנפש שלה בנויה, ולפעמים היא נהיית מידי שמחה כי כך זה זו ההפרעה שלה.
ילדה בת 13, חרב עלי עולמי.
הייתי מסתובבת ברחוב רואה ילדות עם אמא שלהן שמחייכת, ושומרת ואני מבינה שאיבדתי את ה"אמא" שמעולם לא הייתה לי.
אולי רק בדמיון… הבנתי כמה אמא כבויה מבפנים ועסוקה בכאב שלה ובהתמודדות כל יום מחדש.
באותם ימים בבית הספר הסתובבתי ממש מדוכאת, בכיתי פתאום כך סתם, אני זוכרת שממש פינטזתי שאולי אולי איזו מורה תהיה אמא שלי?
חויתי אובדן של דמות אמהית. והייתי שם מאוד מאוד לבד. אבא וסבתא וכל הדודות היו עסוקים כנראה באמא איזון תרופות ושחרור מאשפוזים…
ואיפה המורות בכל הסיפור חיים שלי?
מסתבר שהרווחה הייתה מעורבת בחיי ואני לא ידעתי מכך, המורות ההנהלה והפסיכולוגית של בית הספר ידעו לפניי שאימי סובלת מחולי נפש (זה מאוד לא פייאר!!) והתייחסו אלי בהתאם. המורה שהחליטה שכנראה גם אני עם בעיה נפשית הייתה מביטה בי בעיני עגל כל עוד אני עונה תשובה, הייתי מקבלת ציונים נמוכים אצלה תמיד ובאחת הפעמים היא אפילו צעקה עלי כשדיברתי בשיעור:"אין לך בושה ?? תגידי תודה שאת כאן בכלל…" אני הבנתי טוב מאוד למה היא מתכוונת… אבא עשה הכל כדי שנתפקד ונלך למוסדות הלימוד באופן סדיר, אבל אחרי שגיליתי את הבשורה הקשה של אימי התקשיתי לתפקד הייתי מאחרת הרבה, ולא מכינה שיעורים. אבא הבין אותי והרפה…
הסתובבתי בסמינר וכאילו היה כתוב לי על המצח "אמא שלי עם מאניה דפרסיה סובלת ואני יחד איתה כואבת". (אגב היא אישה מיוחדת וצדיקה!!! עם עוצמות נפש שאין לאנשים רגילים)
אני מדברת על אמא שלי בלשון עבר כי כיום היא כבר לא מתפקדת לצערי ונמצאת בהוסטל. שם אני מבקרת אותה מידי פעם.
כשעליתי לט' סמינר מראש הלכתי למקום קטן יותר עוטף ומקבל, למרות שכל הבנות דודות שלי לומדות בסמינרים גדולים (אימי משתייכת למשפחה שבקלות יכלה להכניס אותי למקום "טופ שבטופ") סבתא דברה איתי כמה חשוב לה שארגיש בנוח עם הצוות.
לא היה לסבתא מושג עד כמה היא צדקה.
והנה הפנטזיה שתהיה לי אמא התחילה להתגשם, המורה של ט' סמינר הייתה אישה צעירה ודינאמית רגישה ואכפתית בצורה חריגה.
היא הרגישה כמה אני בודדה ואולי שמה לב לחלק מהדכדוך שהיה לי על הפנים. בהתחלה היא בחרה בי לתפקיד מסויים ב"ערב אמהות" ואז כבר דאגה לי להיות מדריכה השיא היה שקבעו תאריך לערב הורים ואני הבנתי שגל נוסף של אשפוז מתקרב ובא. התפילות שלי היו מלאות דמעות והיא, המורה הרגישה הזו שמה לב, קראה לי לשיחה אחרי השיעור אני זוכרת איך התפרצתי ושיתפתי אותה בכל מה שעובר עלי… והיא חבקה אותי כל כך והתפעלה ממני נתנה לי שיחת חיזוק שאף אחד בעולם לא טרח לתת לי. והיא הבטיחה לי "הערב הורים יועבר לתאריך שאמא שלך תרגיש בו טוב יותר! אל דאגה!" היא שודדה מערכות רק כדי שערב ההורים יעבור למועד של חודש מאוחר יותר. ושמרה על הפרטיות שלי בצורה יוצאת דופן, ואכן אימי השתתפה באותו ערב הורים ובכתה מאושר מעולם לא חלמה שביתה תופיע על במת הסמינר.
אותה מורה מדהימה (שאני בקשר איתה עד היום) גם זכתה ללוות אותי לחופה… לצערי אימי אושפזה לזמן ארוך והייתה במצב מאוד לא טוב במשך תקופה ארוכה לאחר התייעצויות ושאלות רבנים הוחלט להינשא בזמן ולא לדחות פעם נוספת את מועד החתונה…
הסוף עוד לא הגיע, עד ליום בו המורה הזו צלצלה אלי וביקשה להיפגש בדחיפות!
נבהלתי, הקשר שלנו היה מאוד נעים ומיטיב בלי דרמות מיותרות, כל עוד אימי לא אושפזה לא היו סיפורים מבהילים שמצריכים פגישה דחופה…
נעניתי השגתי בייביסיטר לילדים עד שבעלי ישוב מהכולל, נפגשנו בבית קפה שקט בירושלים אני רואה אותה עם דמעות בעיניים כמו שמעולם לא ראיתי אותה, עיניים נפוחות ואדומות פניה סמוקות ונראה שמשהו רע מאוד ארע לה. "אני לא מצליחה להפסיק לבכות מאתמול בערב…" היא מגוללת בפני סיפור שנשמע לי כל כך מופרך ורחוק מהמציאות, ומוסיפה פרטים ואני מתקשה להאמין. "אתמול בערב, יצאנו לבר מצווה של תלמיד של בעלי האמא הרבה שוחחה איתי בטלפון על קשייו והתמודדיות והחלטנו לכבד אותם ולהגיע שנינו ולא רק בעלי. התוכנית הייתה שאומר מזל טוב ואצא עוד לפני שבעלי יוצא בכל זאת תלמיד שלו…נכנסתי לאולם וכמעט התעלפתי! בשולחן המרכזי ישבה דמות שהכרתי בילדותי דמות משמעותית וחשובה, אני מזהה שזו לא אחרת מאשר סבתא של חתן הבר מצווה" אני מתרגשת אבל לא מבינה מדוע היא כל כך בוכה? ולמה זה קשור אלי??
המורה החזקה והתומכת הפכה בין רגע לנערה מתבגרת והתייפחה בבכי, "כשהייתי בת 16 הייתה לי חברה טובה קרובה חברות בלב ונפש של צמיחה והרבה הכלה, ביום גשום אחד הודיעו לנו שהיא נפצעה אנושות בתאונת דרכים קשה, בתוך כמה ימים היא החזירה את נשמתה לבורא עולם, אין לך מושג כמה בכיתי אז…ההורים שלי פחדו עלי לקחו אותי לפסיכיאטרים ניסו לעזור לי אבל כולם אמרו שאבל הוא חלק חשוב, הקושי הגדול היה להתאבל כשאין זכר ממנה היא הייתה בת יחידה והיו לה 2 אחים. אבל… הייתה לה בת דודה מיוחדת!! כמעט בגילי שכל כך תמכה בי עזרה לי ותאמה עם האמא שאוכל לבוא לחדרה של חברתי הטובה להיזכר בימים הטובים ולבכות על ה"אין"… בשלב מסויים התביישתי מאוד וביקשתי שלא יידעו על הביקורים האלו, והיא באצילות שאין דומה לה שמרה בסוד את הביקורים והייתה לי לאוזן קשבת בזמנים הכי כואבים שלי… בשלב מסויים נפרדו הדרכים שלנו, אבל הסבתא הזאת החזירה אותי אחורה!! זה היא! בוודאות "
"הסבתא הזאת, היא דודה של אמא שלך!! ואמא שלך מסתבר הצילה אותי כשהייתי נערה"
"את אמא שלך היה קשה לי לזהות, עברו הרבה שנים מאז, אבל השם משפחה שלה הצטלצל והיה מידי מוכר לי (נפוץ מאוד גם הוא) בבר מצווה הזו ביקשתי לשמוע מהסבתא על חייה עד כה ועל הבת דודה המדהימה שעזרה לי לחוות את הכאב הזה, שאלתי איך קוראים לה היום?? והיא נקבה בשם של אמך!! כלתה של הסבתא הראתה לי אותה בתמונה ואני הייתי על סף עילפון, זו היא!!!!"
הדמעות שלי חיממו את התה הקר, ואני המומה ידעתי על סיפורה של בת דודה של אימי שנפטרה "חייקה שלא בחיים" היא הייתה הרבה פעמים מזכירה אותה, אבל לא חלמתי שהמורה המדהימה שרק עזרה לי ותמכה היא זו שנעזרה באימי.
"אני רוצה לפגוש אותה!! בהקדם!!" התחננה המורה , "תארגני לנו מפגש?"
"בטח!!" עניתי לה בהתרגשות, מפגש פסגה שחייבים לקיים. כבר דמיינתי מה אכין לו ואיך הוא יראה, הבנתי שאימי תצטרך הכנה רצינית, אבל עליו ידעתי אני לא אוותר.
בבוקר שלמחרת צלצלתי להוסטל שאימי שוהה בו ביקשתי לקיים מפגש מיוחד העו"סית ביקשה להבין יותר במה מדובר ואז נאנחה: "חני, אמא שלך במצב לא טוב, אירוע כזה יכול לרגש אותך ואת אותה אישה אבל את אמא? זה יכול רק להוריד ולגרוע. אני ממש ממליצה לא לקיים כזה מפגש זה יחזיר אותה אחורה, אנחנו עובדים לייצב אותה כבר הרבה זמן… יש לאחיך חתונה בקרוב נכון? עדיף לשמור מפגשים מרגשים לכאלו…"
הייתי המומה, ניתקתי את הטלפון והבנתי שא"א לשלם מחיר כל כך גבוה על מפגש חשוב ככל שיהיה…צלצלתי שוב וביקשתי לפגוש מישהו בכיר יותר בהוסטל, פסיכיאטרית רגישה "בשמחה נקבע לך פגישה"
באתי עם השטרודל תפוחים שאימי אוהבת, ישבתי איתה סיפרתי לה על החוכמות החדשות של הקטנטנים הראיתי לה תמונות והייתה אוירה טובה, היא סיפרה לי כמה מחכה להיות בחתונה של אחי הצעיר, וכמה חייה קשים וכואבים. ואני מתאפקת לא לספר לה על הטלטלה שעברה עלי בימים האחרונים, כמה גיליתי על אמא שהייתה נערה מיוחדת ורגישה!! כמה אני גאה בה!! אמא מדהימה שלי שנתנה כוחות לחברה שהיום היא דמות משפיעה…
הפסיכיאטרית הייתה ברורה וחדה:"מפגש כזה עלול לזעזע את אמא שלך, את לא רוצה את זה נכון? אני לא מאשרת מפגש כזה ונבקש ממך לחתום על מסמך שאת לוקחת אחריות על כל הידרדרות במצבה הנפשי והפיזי"
הבנתי.
הם שומרים על אמא שלי, עכשיו חובתי וחובת המורה היקרה שלי לשמור עליה.
גם אם המחיר הוא לא להכיר לה "טובה", כי טובתה של אימי היא להיות בעולם רגוע עוטף ושומר.
צלצלתי למורה שהיא כמו אמא שלי
והיא בטון שמח ומרוגש שאלה "נו מתי נפגשים??"
לא העזתי אבל הייתי חייבת עניתי לה בקול עצוב אך נחוש:"הצוות הרפואי לא מאשר מפגש כזה הוא ימוטט את אמא שלי"
שמעתי את קולה נסדק מעבר לקו:"חבל…"
עניתי לה ולעצמי "נכון…חבל, אבל עכשיו זו הזדמנות שלנו לשמור עליה, היא שמרה עלייך כשהיית נערה שאיבדה חברה טובה, עכשיו זו השמירה שלנו עליה".
עד היום אנחנו שומרות עליה, אני מקרוב והיא מרחוק…
יד ההשגחה הייתה כאן וסובבה הכל רק כדי שאבין איזו אמא מדהימה יש לי! כמה הנשמה שלה גדולה מכפי שחשבתי…
והמורה?? בלעדיה לא הייתי מתפקדת היום , אמא רעייה, ו…מנהלת מערך של מניעת נשירה בתוככי מוסדות הלימוד שלנו.
הייתי במקומות אחרים לגמרי…
תודה!!
אמא!
תודה אבא שבשמיים ששלחת לי כאלו איתותים ברורים…
ולמורות היקרות אני קוראת מכאן יש לכן כוח עוצמה והרבה השפעה נתבו אותם לטובת הבנות, ולתלמידות היקרות יש סביבכן הרבה דמויות מיוחדות מלאות ברצון לעזור לשמור ולקדם אל תהססנה לפנות אליהם. זה התפקיד האמיתי שלהם
בברכה
תלמידה מורה ואמא

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מכתב מרגש ממורה שמחפשת לבקש סליחה:"אני פותחת כאן וידוי פומבי, העיקר תסלחי לי!" מה אני אמורה להגיב? "המורה אנחנו רוצות להציק לך!" / בעילום שם מחשבות מדברות / א. צ. מטלטל: החלטתי שאני פשוט מפסיקה עם זה! מלאכים של מטה /אפרת צ.