לפעמים זה מרגיש כאילו הפעם הגיע הזמן שלי להיות החלשה בכיתה.
כן.
אני מתקשה.
מתקשה להבין איך מתפקדים בכל החזיתות, מביאים את המאה אחוז שלך להכל ולכולם,
ואז גם יוצאים עם מצב רוח. שלמים. חיים??!!
והאמת היא, שאני, אורה
לא יכולה.
ערב חג, וקרסתי לתוך עצמי בשקט. הקריסה הזו חיכתה כבר מזמן מעבר לפינה. ישבה שם בסבלנות, שלחה לי איתותים ופיצוצים וכמה כאבי שיניים אפילו.
אבל תמיד היה אופטלגין במקרר, ועוד משהו לעשות. כן עוד אחד וזהו. עוד שניים שלוש וחמישים.
וזהו. היא לא יכלה יותר.
ומתפוצץ לי הראש. וקשה לנשום.
ואני גמורה מקווה שיש לי קורונה, ומישהו יסגור מאחורי את הדלת, ינעל ואני אשאר לבד שבוע.
כן.
אני חלשה בלהבין איך מגדלים שתי בובות קטנות, עסק גדול, זוגיות, משפחה, חגים, צומות, לידות, בית, ואפילו ככה לסרוג כשמתחשק.
לא מבינה את זה.
מישהו כן מצליח לפצח את הנוסחה? מישהי מצליחה לתפקד במאה אחוז במאתיים משימות יומיומיות – יבשות – נוגדות אופי?
בטוחה שיבואו לי מצטדקות עכשיו.
אז אל. תחסכו ממני.
מבטיחה לכן. אני יודעת להעריך את מה שיש לי. מבטיחה שאמרתי מזמור לתודה השנה יותר מהנורמה. מבטיחה שטוב לי בסך הכל.
אבל.
אני קורסת.
כי כן קשה לי. כן כואב לי לעבור חודשים בלי שרגע אחד עצרתי וחשבתי לעצמי מה קורה איתי ואיפה אני היום.
כן, סיוט לי שוב ושוב ושוב לחזור על רוטינה אפורה ומשעממת וכל כך עמוסה של חיים.
כן, אני מחכה לרגע שקט, לכוס שוקו ומרשמלו בלי שבע אוזניים ורגשות אשם.
וכן, אני רוצה לשחרר.
אבל אני לא יכולה.
גם עכשיו. עם חום, שיעול ופיצוצים במוח אני ממיינת פה קליקס מ"ר פוטטו, וצדפים. למה יש פה צדפים?
וכן.
בבית הספר הייתי מצטיינת.
ועכשיו אני לא.
נכון. בכיתה שלי יש גרושות, רווקות, בנות שמצפות לילדים הרבה שנים.
אני לא שמה אותי בשורה איתן, מה פתאום.
אבל אני גם לא מרחמת עליהן.
כי כל אחת והניסיון שאלוקים נתן לה.
והניסיון שלי, זה לקבל הכל. את כל החבילה שכל כך הרבה אנשים היו מייחלים לה. ולהודות. ולרצות את החבילה הזו. ולהצליח לתפקד אותה כמו שצריך.
כן אני לא מתביישת לומר
קשה לי. קשה לי לתפקד כבר.
לא קרה שום דבר מיוחד היום. באמת שלא. פשוט החופש הגיע וירדו ממני כמה משימות. (לצורך עליה כמובן). דווקא היום הכל הלך כל כך טוב. הכל תפקד בצורה מושלמת. הצלחתי לשלב בין בית, עבודה, ילדים, זוגיות…
אבל אני לא שם.
לא.
יום אחד
אני אגדל. אשנן. יעבור את המבחן. ישלים עם
מה שקורה ככ מהר. יעבוד על עצמי לחיות באיזור הכל כך לא נוחות שלי.
אבל היום
אין לי כוח.
היום אני אחכה למועד ב'.
עם הרבה אופטלגין, כוס שוקו ומרשמלו,
ומיליון רגשות אשם.
תמונה:.freepik
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
6 תגובות
יקירתי, את צודקת. הכל כל כך עמוס ותובעני. מה שאת מתארת נשמע קצת מעבר לקריסה פיזית.. יותר כמו קריסה שך הנפש. שווה להתייעץ אם אשת מקצוע ולהקל על מה שלוחץ.
אל תגידי "הלוואי וזו קורונה" אפילו לא בצחוק…
כאחת מחלימה. זו מחלה שאת לא רוצה לחלות בה אף פעם!!
ואם את מרגישה "קורסת" יש רק דרך אחת: אחרי שאת סוגרת את דלת החדר
להגיד להשם את כל מה שמרגישים. ולדעת שאנחנו כאלה. אנשים. לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות.
ולנסות להבין מה הלחץ הזה, אולי יש דברים שאני גרמתי למתח הזה לבוא כשחשבתי שאני יכולה הכל וגיליתי שלא?
לפעמים זה הלב שלנו שרוצה מנוחה וזה הכי בריא בעולם לקחת יום פינוק לעצמנו. מי אמר שזה מיותר?
גם לי זה קורה לפעמים, לפעמים אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת אונים,
רוצה להיות ילדה קטנה של אמא ולהתכרבל עליה, למה רק לקטנים האלה מותר? גם לי!
ואז אני מתפללת להשם, שיתן לי כוח ויחד עם זה מתכרבלת קצת בתוך עצמי עם המחשבות האלה
ואומרת להשם את מה שאני מרגישה, קטנה כל כך ורוצה חיבוק חם ואוהב מאמא.
אני אומרת להשם הכל, השם אוהב אותי, אני בטוחה שהוא אוהב אותי גם כשאני קטנה ככה.
ושהוא סולח לי על הכל כולל כל הדברים שאני לא סולחת לעצמי. אני בטוחה שהוא אוהב אותי
ושהוא מפנק אותי ועושה לי את החיים טובים ומתוקים רק בגלל הפיטפוטים האלה שלי.
פעם התקשתי לקבל אותם, ילדה היית מזמן, אומר קול בתוכי, ומסביר את כל כוחותי ויכולתי שהקב"ה נתן לי
אבל יחד עם זה התחושה המתוקה הזאת להיות ילדה קטנה של אבא שלפעמים כל מה שהיא רוצה זה להתפנק עליו ,
אין כמו התחושה הזאת… זה כל כך טבעי… זה כל כך בריא… ככה אני מתחברות להשם מהמקום הכי טוב שיכול להיות
ממקום של ילדה קטנה של אבא שיודעת שאבא שלה אוהב אותה ומרחם עליה ורוצה שיהיה לה הכי טוב בעולם!!!
היי, הזדהיתי חלקית.
צריך לדעת מה אפשר להוריד מהכתפיים כדי לא להגיע למצב של קריסה.
מה שווה ילדים מדוגמים, ארוחות מושלמות, בית מצוחצח ומוקפד- ואמא קצרת רוח שאין לה סבלנות לכלום ?!
גם אני אמא לשני קטנים צפופים ועוד אחד בדרך ב"ה, גם אני עובדת במשרה מלאה פלוס ומביאה הרבה ממנה גם הביתה.
אבל למדתי שהכי חשוב שאהיה בריאה פיזית ונפשית לילדים שלי ולבעלי.
אז יכול להיות שהכביסה לא תמיד תהיה מקופלת, ברגע שהורדתי אותה מהחבל…
ויכול להיות, שישארו כלים "לישון" בכיור…
כי פשוט לא הצלחתי להגיע לזה, וזה בסדר. הכי בסדר שיש.
אז הבית שלי לא הכי מבריק ולא הכי מוקפד. אבל זה בית בריא, עם ילדים שמחים שעושים בו הרבה באלגן(:
הכל נכון. אבל אל תוציאי דגל אדום או יותר נכון שחור. קורה שעמוס זה חגים ב"ה חג רודף שבת וכו' מותר להרפות אבל לא להיכנס לדאון ולייאוש זה לא יהודי. פעם צילצלתי לרבנית חשובה להתייעץ שאני בקשר רצןף איתה. ושאלה מה שלומי? עניתי לה שורדים. אישה עדינה וחיובית. אבל ברגע ששמעה את המילה שורדים נתנה לי כזאת שטיפה שככה יהודי לא מדבר. מותר לאישה להכיר בכוחותיה ולקחת פסק זמן תרתי משמע ואני מדברת בתור סבתא עם נשואים ב"ה ונכדים שמציפים בימים הקרובים. חזקי ואמצי ה' איתך רואה בהתגברותך ונותן לך כוחות😚😋🙃
אני מזדהה איתך ב100%%%%%0……………………..
וואו הזדהיתי כל כך
מרגישה ממש ככה
קורסת
את כותבת מדהים!