מכירים את סוג האנשים בעולם שהבית שלהם מסודר, כלומר מאובזר , באופן פרקטי ותקין לגמרי? איפה שצריך פח, יש שם פח עם שקית. שמתחלפת מידי יום.
איפה שזקוקים למגבת מטבח, יש אותה תלויה , בדיוק ליד הברז, כאילו כלום לא קרה.
עכשיו אני, לא בדיוק כזו. כלומר,הבית שלנו,באופן כללי, עמוס בדברים. באביזרים. בחפצים יפים. אבל פרקטי? פחות.
וכמו שאתם משערים לעצמכם, אני גם פחות חברה של האנשים המסודרים. בכל מקרה, וחזרה לענייננו, אין הרבה מענה אצלינו לדברים חיוניים. אבל כיון שהתברכנו ביכולות הישרדות יחסית גבוהות, אנחנו מסתדרים. כך למשל, אין הרבה מראות איפה שהן אמורות להיות. למשל, בכניסה לבית אין איזו מראה מעל קונסולה מפוארת. גם אין קונסולה.
אבל מה? יש מיקרוגלים! ומכיוון שהזכוכית בהם שחורה, יש שם אחלה השתקפות, ובסך הכל, במבט חטוף, אפשר לקבל יופי של רושם כללי בנוגע למראה הכללי, למצב הפנים, כיסוי הראש ואפילו קצת מהבגד.
אצלינו המיקרו החלבי עומד על גבי הבשרי , כך שאפשר גם להתרשם מהחלק העליון של הבגד ואז יש ממש תחושה של מראת גוף. כמעט.. דוגמה נוספת,כמו שרמזתי עליה קודם, היא כלי הכתיבה. לא התברכנו בכלי כתיבה בבית, בלשון המעטה. זה לא הצד החזק שלנו.
ואז, אם למשל, מישהו מצלצל ומבקש שנרשום הודעה ( כן, אני יודעת. זה נשמע קצת כמו דוגמה משנות השמונים אבל תזרמו איתי) אז המשימה הזו היא כמעט בלתי אפשרית. אני מוצאת את עצמי, במצבים האלה, מתחילה להפוך חפצים, להרים ערימות של ספרים , בגדים ומה לא, שמפוזרים על פני השטח של השולחן, רק כדי למצוא איזה טוש לרפואה. איזה עיפרון חצי מחודד חצי מת. העיקר שתצא ממנו קצת עופרת. וזה יעשה את העבודה. ומנגד, אני שומעת בצד השני של הקו, כיצד הבן אדם מתחיל להתייבש בהמתנה הארוכה, תוך שאני מתנשפת במשימת החיפוש שלי האינסופית, כשמידי כמה דקות אני פולטת
" שניה. עוד רגע בבקשה". ואז פתאום " אוה! מצאתי!". המשפט המיוחל.
אני שולפת טוש בצבע כתום זוהר ומתחילה לכתוב את ההודעה , תוך מלמול מזמורי תהילים שאכן הטוש עובד כראוי. במצבים האלה, ובאופן צפוי לחלוטין, ככל שלקח לי יותר זמן לחפש את כלי הכתיבה, כך בדכ יורד הסיכוי שכלי הכתיבה שנמצא אכן יעשה את העבודה. וכך, הפדיחה גדלה. ואז, אני יכולה לומר לבן האדם בצד השני של הקו משהו כמו : "אתה יודע מה? בוא תכתיב לי את ההודעה. אני אזכור אותה. יש לי זכרון כמעט צילומי". ואני מתפללת שלא יכתיב לי שלושה מספרי טלפון.
אז לסיום, אני מורידה בפנינו כמשפחה את הכובע, שבאמת אנחנו מצליחים לשרוד הרבה מצבים של אפס פרקטיקה בבית עם המון תושיה ויצירתיות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
