תמיד אומרים: סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר…ואני נתקלת במילים אלו, בתקופה האחרונה, בהקשר של הבת שלי הקטנה – שריה. היא עדיין בטיטולים, כן אני יודעת שזה קצת נגרר (בת שנתיים ועשרה חודשים) אבל זה המצב.
יחד עם זאת, אני יודעת שהיא עומדת להיפרד מהטיטולים, וכשזה יקרה, אנחנו- כזוג, בעצם גם כן ניפרד מהטיטולים. ואז, אני כמובן שואלת את עצמי, איך מסכמים תקופה כל כך ארוכה (בת עשרים שנה כמעט) של טיטולים? החל מנחשון הבכור (בן 19) וכלה בשריה הקטנה?
כמובן שהשאלה הזו, הפרידה המתקרבת, מביאה איתה זכרונות שונים ורחוקים. למשל, אני נזכרת בחיוך קל ונוגה, איך, כל טיטול, בדקנו כמה פעמים לראות שהוא תקין. ובפעם הזו בה פתחנו את הטיטול ובעלי היקר והמוכשר זיהה אבן קטנה בתוך החלק הסופג, הבעתי פני זעזוע עמוק שמיד התחלף בחיוך רחב. "מצוין ! אני עכשיו שולחת לחברת טיטולים את השערורייה הזו" הצהרתי בגאווה.. "הם חייבים!! עכשיו לפצות אותנו". בעלי חייך אז בחזרה. וסיכמנו, באושר "הילד היה ממש בסכנה. זה מצדיק לפחות כרטיס טיסה לחו"ל". הנהנו משוכנעים.
אני גם נזכרת, איך לא, באלפי או מאות אלפי הפעמים בהן החלפתי טיטול ואף שייפתי את המיומנות שלי בכך שלמדתי לחתל בעמידה, תוך כדי הליכה, תוך כדי טיגון חביתה (סתם).
זכרונות רבים ועשירים יש לי מהטיטולים. אני אפילו שוקלת לארגן אלבום, לסדר בו את הזכרונות.
ועכשיו לעיקר: מה אני מקבלת מזה??? עשרים שנה של נאמנות לחברת טיטולים. אפילו על פני פמפרס. ומעולם לא נכנעתי ללחץ החברתי, ונותרתי נאמנה לטיטולים. אני משוכנעת שאני צריכה לכתוב מכתב – מסכם תקופה – ולהבהיר את עמדתי הבלתי מתפשרת…
"אני רוצה כרטיס טיסה לחו"ל". הוא יכול, כמובן, לכלול סיור מרענן במפעל הטיטולים שבחוץ לארץ, להעשיר את הידע שלי ושלנו בנושא החשוב הזה. אבל. העיקר, פיצוי! הכרה! הודיה!
אני מתיישבת לכתוב לחברת הטיטולים מכתב, יותר נכון גליון ארוך. כמובן שאני מצרפת תמונות תקופתיות של עשרת ילדיי מחייכים או בוכים, עם טיטול נקי או שאינו, על גופם. ומקווה לטוב.
ולבינתיים…
לחברת המגבונים – ברוכה הנמצאת. ושיהיה לכם בהצלחה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
שיהיה בהצלחה ובשעה טובה!
ספרי לנו על הפיצוי שקיבלת…
את כותבת מקסים!!!