פורים: כשאת ילדה זה נורא פשוט, ועכשיו זה רק נורא! / אורה כהן

אני באוירת הומור שחור של ערב פורים.

כשאת ילדה – זה נורא פשוט.

את נסיכה, מלכה או כלה. כל מה שקשור לזה שאת באמת בשיא הביטחון שלך. מלאת מלמלות ואושר.

אני ספציפית משוגעת על מלכות פרפרים. גם שמלה מתנפחת, גם כנפיים, גם כתר, גם מחושים. יותר טוב מזה אין! (כן… התחפשתי לזה ארבע שנים רצוף אי אז, אבל לא נדון בזה כרגע, ברשותכן)

אבל, יום אחד החיים היפים מלאי הנצנצים- נעלמים.

זה לא יום אחד. זה שכבות של ימים שעובדים קשה להעלים כל זכר.

עוד מעט אני יעשה לעצמי מבצע עם מדבקות. "אורה ניסתה לזכור מה חשוב באמת!" "אורה רבה עם הבוסית לעשות חסימה במחשב!" "אורה!! לא ליפול כל כך עמוק בבוץ של החיים!!!!"

הבעיה היא שהבוץ הזה נראה לפעמים כמו השוקולד של המילקי.

והפרפר היפהפה שלי, הורדרד או הסגלגל (תלוי איפה אמא קנתה את התחפושת) הופך לו לגולם כבד של החיים. איפה הכתר. איפה המחושים. הכל מכוסה בשכבה חומה דביקית.

את מרגישה כאילו מישהו הזמין אותך מעלי אקספרס. זולה כזאת. פגומה. מחפשת את הילדה הזאת המתבגרת של פעם שמגלה את האורות של אלוקים.

לא מוצאת.

ימי שנאה.

חודש אדר בטוח עשה התמחות בימי שנאה. זה כאילו שהמצפן האנטי שלך יושב שם כל השנה, מאשר אותך מאושר, מקפיץ לך את החיים. משנכנס אדר – הוא קופץ ללמטה. יאללה, לשקוע. יופי שצריך לשמוח. זה בדיוק לא הזמן ועכשיו דווקא אני יעשה לך את זה קשה.

ואת עסוקה. חסר במה? רק תחפושת לילדה אחת בת שנה וחצי היא יופי של תעסוקה שמכבה אותך לגמרי, עם עדכון של ווינדוס.

ואז פתאום מגיעה תענית אסתר. דופקת ככה בדלת, ביום עבודה רגיל וחצי גן, בין התחפושת לסופר.

צום זה אוטומטית במוח יורד לתיקיית רשימת אירועי האבל של השנה. אפילו לא שואל אותך איפה לשמור. זר לו כל הרעש של הצלופנים מסביב.

ואני? אני ממש מזדהה איתו, חמוד. אבל מה הקשר צום באדר?

מנסה לקלף את השכבות במוח. מה זה תענית אסתר בכלל?

על מה צמו אז, שלושה ימים? על המשתה? אני לא זוכרת מי אמר, אולי המורה נורית בכיתה ג', שהבעיה הייתה שהם נהנו ממנו. לא שהם השתתפו בו, אלא נהנו.

אולי אנחנו צמים היום על כל הדברים שאנחנו נהנים לעשות אותם, והם כל כך משתה של מלכים זקנים וכסילים? על כל הדברים שכל כך קשה לנו לדחות אותם ולהתגבר שלא ליפול?

על כל הדברים המסנוורים האלו, שהם ממש כשרים והכול, אבל בסוף הם מחללים את כל הכלים של בית המקדש שלנו? את כל הכלים המדהימים שה' נתן לנו כדי שנעלה ונגדל איתם- הם הופכים למשהו גשמי ויומיומי?

טיפשי אפילו.

רק תתגברי על זה. תנשמי עמוק, תעשי קאט ותתני לו לעבור.

ואז יגיע פורים.

פורים זה חג שקבלו בו מאהבה. אנחנו לוקחים את כל הדברים האלו, שנמצאים בכותרות של המבצע עם המדבקות, לוקחים את הנשמה שלנו הקרועה, ולא בוכים, ולא מצטערים, ולא דופקים על הלב ולא תוקעים בשופר.

פשוט שמחים.

מן שמחה פשוטה כזאת. זוהרת.

למה שמחה?

כי בתוכו בתוכו אנחנו יודעים שאנחנו לא באמת שם.

אנחנו לא באמת מחללים את הכלים של בית המקדש, וכשאחשוורוש מוציא אותם למשתה שלו- אנחנו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו.

פורים.

זה ההזדמנות לקחת את המן, ולתלות אותו על העץ. כן. יש לי בתוכו המן אחד. טיפש וסתום אוזן, שלא אכפת לו מעמדת הכוח שלו; הוא רוצה להרוג את כל היהודים, ויהי מה. מוכן לוותר על הכול בשביל זה.

אני לא מוכנה לוותר על הכל בשביל יצר.

אני רוצה את הלב שלי אמיתי, כמו שהוא. מרדכי היהודי, שיושב בשער המלך.

אז הפורים הזה אני שוב…. חח כן, מתחפשת למלכת הפרפרים.

ועפה מעל הכל למצוא את מה שאני באמת מכוונת אליו.

ו…אם מצאתי חן בעיניך, המלך,

תנתן לי נפשי בשאלתי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

כשאמא דובה מלאה -ולאה / אורה כהן אני מול מחשב ללא נשמה ללא חופשים / אורה כהן זה לא סתם קורה. זה קורונה / אורה כהן הלו, מי שם? זה כן באמת! / חנה מייערס לשקר אין רגליים אבל תלתלים יש לו / שירה אנטוורפן