אחים קטנים. זה מושג. הרי כל אחד היה פעם אחד ויחידי. עד הגיעו של האח הקטן, החמוד והמתוק, לעיתים תקוע, לעיתים לא ברור למה ועל מה בכלל נחת אצלינו….
בכל מקרה, המושג הזה 'אח גדול' מתחיל לקבל תוכן וצורה, בעיקר לאור הגדילה בשנים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בתחושת שליחות כזו, שאני צריך ומחוייב לשמור על האח הקטן, מפני כל פגע רע. או לקדם את מעמדו בחברה, תוך שאני מוודא שהוא לא חורג לגבולות הגזרה שלי, מה שנקרא לא גונב לי חברים.
וזה יכול ועלול, כמובן, להתבטא בזה שאני מקבל עליו תפקיד הורי, מתקן במעט את העוולות שההורים גרמו, עת פינקו אותו יתר על המידה. ושם אני נכנס בתפקיד המפקד, היודע והמחליט… והמתקן.
כך, למשל, ההורים יכולים לבקש שאשמור על האח הקטן, רק לכמה שעות. רק לוודא שמשחק יפה, שמסדר אחריו את הלגו וכן שגם מתקלח בסוף היום.
"סבבה" אני מחייך חיוך מאולץ, מתובל בחוסר חשק מחד ובתחושת משימתיות מאידך. עכשיו הכל יכול כביכול לזרום בטבעיות, בנעימות ובנחת… אילולא היו לו רצונות משלו. אבל, מסתבר שאחים קטנים שופעים רצון עצמי.
כך, למשל, כשאני מנסה לשכנע אותו לשחק עם הלגו, כי זה המשחק הכי נגיש לנו והכי קל לאיסוף, הוא שולף פאזל של 200 חלקים שמתפזרים לכל עבר, גם מתחת לספה.
כשאני מכין לו ביצת עין, הוא שופך אותה (פוף) ומבקש חביתת ירק מקושקשת. כשאני מכין לו אמבטיה קטנה, הוא ממלא אותה עוד עד לאפס מקום ומרוקן לתוכה את בקבוק השמפו לשיער מתולתל וצבוע, בעוד אני עם הגב אליו לרגע קט.
אז כשמגיעים מים עד נפש, אין ברירה. אני צריך ונדרש לקחת פיקוד. צריך פה קצת עמוד שדרה. קצת אסרטיביות ולא יזיק כמובן קצת שוחד.
אני צועק לו בתקיפות שיבוא לאסוף את הפאזל, בעוד אני שרוע על הבטן עם הראש דחוס מתחת לספה, מנסה לאסוף ביעילות את מה שאני מצליח לראות בתוך החושך הזה.
והוא? אני שומע אותו היטב, ברקע, מטפס על הכסאות וניתלה מהנדנדה, תוך שהוא קורא קריאות של טרזן ושות'. הוא לא טורח בכלל לענות לקריאות ה "בוא כבר" שלי, שכמובן התעמעמו ממקומי המפואר מתחת לספה…
הפלא הגדול מתגלה כאשר ההורים חוזרים הביתה עייפים ומרוצים, ואמא נבהלת, לרגע קט, כשקולטת את הקטני שלה שרוע על הספה עם חצי ביגוד.
"אוי בטח קר לו" היא פותחת בבהלה "ואיך היה איתו"? היא פונה אליי מחוייכת. אני מחייך בחזרה חיוך יבש ומשיב: "אני מקווה שאת לא צריכה לחפוף הערב".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
שנון!
אוהבת את הכתיבה שלך
את ההומור
ואת המציאות הפשוטה שנמצאת בכל בית ובית
אין כמו הומור לגשר ולפשר (כשאפשר כמובן…)