יש נשים שאוהבות לבשל. אוהבות לחשוב ולתכנן איזה מאכל יכינו לילדים המתוקים . ובמסגרת הזו, הן גם אוהבות את החגים, למשל. הן נהנות לעלעל בכל מיני מגזינים שיש בהם מתכונים כאלה ססגוניים עם מוצרי יסוד מרחיקי לכת . הן מתכננות כל מיני עוגות מפוארות וגבוהות כאלו, שכנראה מכילות יותר אוויר מאשר כדור פורח ( מרוב אבקת אפייה) שאין סיכוי שההכנה שלהן ברת יישום במציאות שלנו. ומה שמעצבן זה שהם מצליחות! העוגה ממש יוצאת תמונת מראה למתכון שבמגזין. טוב אני לא כזו..בלשון המעטה. זאת אומרת, נתחיל מהעובדה שבתחילת דרכי כאשתו של…בעלי קנה לי ספר מתכונים למבשלות מתחילות. הוא רשם שם בהקדשה שהוא, אמנם, מאד אוהב את הבישול שלי אך הוא חושב ומתרשם שבזכות הספר הנל אוכל להצליח , אף יותר. לידיעתכן, יש שם הסברים מפורטים ביותר על איך להכין חביתה וגם פתיתים. בואו נאמר שזה ספר לנשים שחסרות מסוגלות שכלית ותפקודית במטבח. נחמד. עכשיו אל דאגה. אני יודעת לבשל. אבל האם אני אוהבת את זה? לא יותר מידיי. ואני בעיקר חושבת שזה נובע מכך שהילדים שלי לא אוכלים שום דבר מיוחד. הארוחה מסתכמת באורז או פתיתים. ואם אני בכל זאת טורחת ומכינה עופות, הם מבקשים רק את הרוטב. …אז בעצם אני נשארת עם סיר עמוס בעופות מזינים שחוזרים חזרה למקרר , בכל פעם, עד שהסיר מתרוקן מהרוטב שבו לאט לאט. אין פה שום חוויה בבישול. שום סקרנות. שום התנסות חדשה. הכל אותו הדבר. והתופעה חוזרת על עצמה מידי יום!! בקיצור, שעמום מייבש. ומה שעוד קורה זה שאני כל כך לא אוהבת לבשל , שאני אפילו נמנעת מלהכין ארוחת ערב לפעמים. ואז יוצא שהילדים באים אליי, פוערים עיניים ושואלים: " אמאאאא (טון מיילל) מה יש היום לארוחת ערב??". אני, כמובן, לא הספקתי (וגם לא רציתי) להכין משהו נחמד כמו במשפחות נורמליות ( כמו חביתה וסלט) ולכן אני פשוט מחזירה להם מבט, חצי מחוייך וחצי מבוהל ומצהירה בטון רגוע "יש הערב כל מיני דברים" . ואז אני מתחילה להציע מגוון מאכלים, כולם היפותטיים שאין להם שום ביסוס במציאות,כאילו היה לפניי תפריט וירטואלי. טוב, הם לא קונים את זה, הם מתבוננים בי, עיניים עדיין פעורות ומתחילים ליילל עוד. " לא בא לי את זה!!!!! אני רעבהההה!!". ואני, כמובן מתוסכלת ולחוצה מכל הסיטואציה, תמיד בסוף נכנעת ומכינה, איך לא, צ'יפס.
אז בקיצור, הנאה מבישול- אין.
מגוון במאכלים- לא ממש.
תזונה ובריאות – הרחק הרחק.
הנחה מראש השנה- ועוד איך.
והידד לנקניקיות וציפס
*
אז לאחר שהצגתי מצג דיי מייאש של ארוחות הערב אצלינו בבית, אני נאלצת בכל זאת להתבונן בעתיד הקרוב ולהתייחס ברצינות למה שנקרא סעודות ראש השנה…אני מאד מודעת לעובדה שיש בהלה כלל ארצית סביב הרעיון שזה הולך להימשך שלושה ימים וחצי. ללא הפסקה. ללא הנחות. אז אמנם, דברתי רבות על פתיתים , אורז, או שבעצם רק על ארוחות היפותטיות שאני ממציאה , והם כמו ענן קטן מעל לראש שלי , לא תמיד ברות יישום במציאות….אבל בכל זאת בהגיע החג המפואר הזה אי אפשר שלא לתכנן ארוחות וסעודות מגוונות ועשירות. אז אני בבעיה. א. כי זה המון עבודה במטבח. ב. כי הילדים שלי בכלל לא אוהבים גיוון באוכל. וגם לא בעלי. ג. כי אני עם הפרעת קשב ולא יודעת לתכנן מהלכים מראש באופן יעיל.
אז בקיצור נמרץ, כנראה כמו שאר עם ישראל, אני בהיסטריה קלה לקראת החג הזה. יש לי "עננים" מעל ראשי שהן דיי חזרתיים כוללים אורז, כנפיים, מרק ….וזהו. והרבה מזה. אז איך בכל זאת אני, אנחנו, מרגיע את עצמינו? זו שאלה פילוסופית עמוקה. דבר ראשון, אני מציעה, לנשום. לדמיין מקום טוב ונעים, תוך כדי נשימות. שנית- לגרש את בני הבית יומיים לפני הבישולים. שלישית- לא להיבהל מהתורים בסופר. כולם באותה התחרות שם. כולם בסוף ייצאו משם. אף אחד מעולם לא נשאר כל הלילה בסופר. רביעית – להתחיל לבשל. פשוט להתחיל. וכל מאכל שאת מבשלת, תטפלי לעצמך על השכם. וחמישית – לדעת כי כל תכנית היא בסיס לשינויים. אם תכננת כנפיים ואין לך. או אין לך כוח. אז תכיני שוקיים. זה מקסים. זה מגוון.
ועכשיו ברצינות. כולנו בלחץ במידה כזו או אחרת. אני באמת מציעה לקבל את הלחץ ולהיות בחמלה כלפי עצמינו. להכין רשימות זה טוב ואפשר לעיתים אפילו לפעול על פי הרשימה, אך בסופו של דבר צריך לדעת שאנחנו בני אדם, חלקיים. שאולי נצליח להשלים את כל הרשימה ואולי לא.
ומילה אחת אחרונה. רופאת משפחה אמרה לי פעם, ואפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים….לפעמים גם פופקורן זה ארוחת ערב.
אז לא באמת ככה…. אבל כן לסלוח לעצמנו. ואפילו לנסות לקצץ ברשימות איפה שאולי הגזמנו. .
שתהיה שנה מלאה במתיקות , בבשורות טובות, ישועות ונחמות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
