בואי לצחוק אחרי יום מתיש: אם את אופה עוגיות עם הילדים, מכינה איתם יצירות ואוהבת אותם 24 שעות ביממה – הפוסט הזה לא בשבילך

שיתוף ב email
שיתוף ב print

הכותבת: יהודית, פרסומאית, מגדלת 2 בנות, המון קרניים וזנב- בלי תופעות לואי של חיסון.

עוד מעט, ממש אוטוטו, זה יגמר. פייזר ומודרנה וביבי וכל ה"רשועים ארורים" ירדו מהעץ וימצאו דרך אלגנטית לומר שאוכלוסיות היעד של החיסון התרחבו לכל מי שיש לו 2 אוזניים ואף, בכל גיל ובכל צורה, יחד עם פתיחת שדה התעופה – כל המוטציות יקפלו רגליים וקרניים ויחזרו חזרה לארצות המוצא שלהם, ואנחנו ננשום לרווחה, נתחבק עם כל מי שרק יסכים, ננשק את סבא וסבתא נשיקות עם מלא רוק נקי מנגיפים, ניגע אחד בשני כל היום ישר מהרחוב בלי לשטוף ידיים, נעמוד צפופים צפופים בתור לזארה ונריב על השמלה הירוקה האחרונה במידה אקסטרה לארג (כי זה המידה היחידה שתעלה על כולנו).

עוד מעט, ממש תוך חודש חודשיים, שנה שנתיים, יובל או יובליים וזה מאחורינו. מחלקות הקורונה יסגרו, אחרוני הרופאים יפשטו את חליפות החלל הממוגנות ובמקומן יפתחו המון המון מחלקות חדשות. כל הרופאים ילבשו שוב חלוק לבן אבל הפעם כזה ששייך למחלקות אחרות. המחלקות החדשות, אלו שנמצאות תמיד בסוף המסדרון ומנעול נמצא על בריח בכל חדר וחדר. המחלקות שאף אחד לא מדבר עליהם.

אחרי שנסיים עם האופוריה של הנשיקות, החיבוקים והמריבות בתור של זארה תמצאו שם אותנו, באותן מחלקות. המון המון אמהות עם מבט מטושטש ולא ממוקד בעיניים, ממלמלות חלקי הברות ומשפטים לא ברורים שאם תתקרבו ותנסו להקשיב תשמעו משפט שמורכב מסרט מוכר, יחד עם שיעור קריאה וחשבון של כיתה א' בערבוב כמה מושגים מעולם הפרסום. כל מה ששמענו בחודשים האחרונים ביחד מתערבל לעיסה דביקה ומגעילה שמורכבת מעבודה מהבית, לימודים בפול ווליום במרחב הקולי, וסרטי ילדים ברקע.

הילדים שלנו לא יבואו לבקר אותנו במחלקות האלו, הם יציפו את חדרי ההמתנה של הפסיכולוגים אחרי שאמא שלהם הנחמדה והטובה שגידלה אותם בחום ואהבה כל יום בין 4 ל-7 בדיוק הפכה למפלצת חסרת ממדים שמורכבת מהמורה בלומה, הגננת דינה, הבוס, המנקה והמבשלת ביחד והקול שלה הפך למוטציה נוראית של צרחות דקיקות, איומים בלי כיסוי ובסופם הבטחות מלאות מצפון וחסרות הגיון.

אנחנו נסתובב כל היום בפיג'מות אפילו שבסוף השגנו את השמלה הזאת בזארה כי רק ככה אנחנו נרגיש לבושות באמת, הפיאות שלנו ישמשו לילדה תחפושת של מכשפה בפורים והילדים, לאחר הביקור אצל הפסיכולוג יציירו להנאתם על קירות הבית ציור מופלא ממייקאפ, קונסילר ואודם מיובש. כי זה השימוש היחיד שהיה לתיק האיפור בשנה האחרונה, בידיים אנחנו נעשה כל מיני תנועות מוזרות ומטרידות שהמומחים יעבדו שנים לנסות לגלות מהיכן תופעת הלוואי הנוראית הזאת ורק אנחנו בלב נדע: זה תנועות של שטיפת כלים, איסוף חפצים, קיפול כביסה, ערבוב, סטירה, לטיפה, שוב סטירה, שבירת כוס, איסוף זכוכיות, החלקה על שלולית פטל ואכיל שאריות מארוחת הערב של הילדים.

והקטע הכי סוריאליסטי? אף אחד לא יאשפז אותנו שם. אנחנו נבוא לשם באישון ליל, נשאיר את הבעל והילדים ישנים, נמלא שקית של יש חסד בהמון המון פיגמות, מטפחות וחבילות של שוקולד, ננקוש על הדלת של המחלקה ונתחנן ונבקש מתוך בחירה, תשוקה בוערת ורצון עז: תאשפזו אותנו בבקשההההה.

כולם כ"כ ישמחו כי הנה, העולם ניצל, הקורונה מאחורינו ויותר מזה, אנחנו שם במחלקות לא נדבקנו בה אפילו לא פעם אחת. איך נדבקנו? מהכיור במטבח לחדר הכביסה? מקרצוף השירותים להרים מושלגים שמרחוק נראו כמו שוויץ ומקרוב התבררו כחולצות שמחכות מעל חצי שנה לגיהוץ? והנה, אנחנו כאן, הקורבנות השקטים (על זה השכנים יחלקו ) של הקורונה.

תכירו אותנו. אמהות שמבקשות רק דבר אחד- לא רוצות זארה, לא דובאי, אפילו את אילת תקחו בכיף, רבי עקיבא, ביקשתם? קיבלתם. אנחנו לא רוצות כלום. אנחנו רוצות מוסדות לימודדדדדדדדד.

כי חברים, ממש לא בשקט בשקט, בשאגות אימה שכל השכונה שומעת- מתפתחת כאן מוטציה חדשה, הרבה יותר קטלנית ומסוכנת- היא פוגעת רק באימהות, כמה שיותר צעירות- יותר קשה, בעיקר אלו שגרות בבני ברק ובפרט כאלו שלמורה של הבת שלהם קוראים בלומה והילדה שלהם לא מוכנה ללמוד עם אוזניות.

הבהרת הנהלת האתר: הטור נכתב כטור קומי, ואינו מעודד אי שמירה על הנחיות הקורונה

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

19 תגובות

  1. וואי ממש מתחברת
    גם אני רציתי לכתוב פוסט, או פוסט טראומה מה שלא יהיה..
    והכותרת שלו זה
    הרגת אותי ביבי!!!
    רק שהשישייה לא מאפשרת…..
    ובאמת בשבוע האחרון עלתה תובנה,
    מדוע דווקא בסגר השלישי שומעים על אמהות צעירות שנפגעות מהקורונה??
    אולי כי נגמר להם פשוט האויר???

  2. בעיני זה לא קומי זה מציאות שהיא קצת מוקצנת אבל היא בהחלט בועטת וקיימת ואולי בכמה משפטים :המחירים הכבדים של הקורונה הנפשיים הכלכליים וההתפתחותיים של הילדים שלנו מחכים מעבר לפינה אם לא יחזירו את כולנו בקרוב ממש לשגרה שפויה ואת יפה. צריך לנהל כאן סיכונים ולהפסיק עם טיפול קיצוני (כמו סגר ) בקורונה

  3. תקשיבי!!!
    את תותחית!
    שיואווו כמה שאני צחקתי.. עד דמעות.
    ממזמן לא צחקתי ככה
    את ענקית,וכל מילה יותר מדויקת ומצחיקה מקודמתה
    מחכה כבר לטור הבא.

  4. זאת שכתבה ברגישות לאלה שאין להן ילדים
    אני אחת מהן כבר מידי הרבה שנים….
    העזתי גם אני לצחוק וליהנות
    הזדהיתי עם הרבה דברים
    כי גם אני מתחרפנת בבית, וגם לי יוצא קרניים
    לתשומת לב…

  5. וואוו וואוווו כמה צחקתי…..
    תודה יקרה גרמת לי להבין שכולנו אנושיים כולנו אותו דבר, את מדהימה בבקשה ממך כתבי לנו עוד פוסטים כאלו!!!!

  6. גם בטור קומי ,חשבי לרגע על כל אלה שעדין מחכות ומצפות והיו מאד רוצות להתמודד עם בית עמוס בילדים.
    התגובה שלי לא מורדה את הערכה שיש לי לכל האמהות שמתמודדות בגבורה בתקופה מאתגרת שכזו
    שירבו השמחות אצל כולם.

    1. כאשה שחכתה הרבה שנים עד שהגיעו הילדים וכאשה שרגישה לכל אלה המפונקות שתמיד מתלוננות על הקושי עם הילדים בלי להיות רגישות לאלה שעדיין לא זכו, אני חושבת שהמצב כעת שונה לחלוטין. כולן נמצאות באותה הסירה
      המצב לא נורמלי וקשה מנשוא
      המצחיקנית שלנו עשתה כאן דבר נפלא, פשוט שחררה את פקק הלחץ ואפשרה לכולן קצת לצחוק ולהתאורר מהמתח המצטבר
      ישר כח
      בבקשה תמשיכי הלאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.