בואי לצחוק אחרי יום מתיש: אם את אופה עוגיות עם הילדים, מכינה איתם יצירות ואוהבת אותם 24 שעות ביממה – הפוסט הזה לא בשבילך

הכותבת: יהודית, פרסומאית, מגדלת 2 בנות, המון קרניים וזנב- בלי תופעות לואי של חיסון.

עוד מעט, ממש אוטוטו, זה יגמר. פייזר ומודרנה וביבי וכל ה"רשועים ארורים" ירדו מהעץ וימצאו דרך אלגנטית לומר שאוכלוסיות היעד של החיסון התרחבו לכל מי שיש לו 2 אוזניים ואף, בכל גיל ובכל צורה, יחד עם פתיחת שדה התעופה – כל המוטציות יקפלו רגליים וקרניים ויחזרו חזרה לארצות המוצא שלהם, ואנחנו ננשום לרווחה, נתחבק עם כל מי שרק יסכים, ננשק את סבא וסבתא נשיקות עם מלא רוק נקי מנגיפים, ניגע אחד בשני כל היום ישר מהרחוב בלי לשטוף ידיים, נעמוד צפופים צפופים בתור לזארה ונריב על השמלה הירוקה האחרונה במידה אקסטרה לארג (כי זה המידה היחידה שתעלה על כולנו).

עוד מעט, ממש תוך חודש חודשיים, שנה שנתיים, יובל או יובליים וזה מאחורינו. מחלקות הקורונה יסגרו, אחרוני הרופאים יפשטו את חליפות החלל הממוגנות ובמקומן יפתחו המון המון מחלקות חדשות. כל הרופאים ילבשו שוב חלוק לבן אבל הפעם כזה ששייך למחלקות אחרות. המחלקות החדשות, אלו שנמצאות תמיד בסוף המסדרון ומנעול נמצא על בריח בכל חדר וחדר. המחלקות שאף אחד לא מדבר עליהם.

אחרי שנסיים עם האופוריה של הנשיקות, החיבוקים והמריבות בתור של זארה תמצאו שם אותנו, באותן מחלקות. המון המון אמהות עם מבט מטושטש ולא ממוקד בעיניים, ממלמלות חלקי הברות ומשפטים לא ברורים שאם תתקרבו ותנסו להקשיב תשמעו משפט שמורכב מסרט מוכר, יחד עם שיעור קריאה וחשבון של כיתה א' בערבוב כמה מושגים מעולם הפרסום. כל מה ששמענו בחודשים האחרונים ביחד מתערבל לעיסה דביקה ומגעילה שמורכבת מעבודה מהבית, לימודים בפול ווליום במרחב הקולי, וסרטי ילדים ברקע.

הילדים שלנו לא יבואו לבקר אותנו במחלקות האלו, הם יציפו את חדרי ההמתנה של הפסיכולוגים אחרי שאמא שלהם הנחמדה והטובה שגידלה אותם בחום ואהבה כל יום בין 4 ל-7 בדיוק הפכה למפלצת חסרת ממדים שמורכבת מהמורה בלומה, הגננת דינה, הבוס, המנקה והמבשלת ביחד והקול שלה הפך למוטציה נוראית של צרחות דקיקות, איומים בלי כיסוי ובסופם הבטחות מלאות מצפון וחסרות הגיון.

אנחנו נסתובב כל היום בפיג'מות אפילו שבסוף השגנו את השמלה הזאת בזארה כי רק ככה אנחנו נרגיש לבושות באמת, הפיאות שלנו ישמשו לילדה תחפושת של מכשפה בפורים והילדים, לאחר הביקור אצל הפסיכולוג יציירו להנאתם על קירות הבית ציור מופלא ממייקאפ, קונסילר ואודם מיובש. כי זה השימוש היחיד שהיה לתיק האיפור בשנה האחרונה, בידיים אנחנו נעשה כל מיני תנועות מוזרות ומטרידות שהמומחים יעבדו שנים לנסות לגלות מהיכן תופעת הלוואי הנוראית הזאת ורק אנחנו בלב נדע: זה תנועות של שטיפת כלים, איסוף חפצים, קיפול כביסה, ערבוב, סטירה, לטיפה, שוב סטירה, שבירת כוס, איסוף זכוכיות, החלקה על שלולית פטל ואכיל שאריות מארוחת הערב של הילדים.

והקטע הכי סוריאליסטי? אף אחד לא יאשפז אותנו שם. אנחנו נבוא לשם באישון ליל, נשאיר את הבעל והילדים ישנים, נמלא שקית של יש חסד בהמון המון פיגמות, מטפחות וחבילות של שוקולד, ננקוש על הדלת של המחלקה ונתחנן ונבקש מתוך בחירה, תשוקה בוערת ורצון עז: תאשפזו אותנו בבקשההההה.

כולם כ"כ ישמחו כי הנה, העולם ניצל, הקורונה מאחורינו ויותר מזה, אנחנו שם במחלקות לא נדבקנו בה אפילו לא פעם אחת. איך נדבקנו? מהכיור במטבח לחדר הכביסה? מקרצוף השירותים להרים מושלגים שמרחוק נראו כמו שוויץ ומקרוב התבררו כחולצות שמחכות מעל חצי שנה לגיהוץ? והנה, אנחנו כאן, הקורבנות השקטים (על זה השכנים יחלקו ) של הקורונה.

תכירו אותנו. אמהות שמבקשות רק דבר אחד- לא רוצות זארה, לא דובאי, אפילו את אילת תקחו בכיף, רבי עקיבא, ביקשתם? קיבלתם. אנחנו לא רוצות כלום. אנחנו רוצות מוסדות לימודדדדדדדדד.

כי חברים, ממש לא בשקט בשקט, בשאגות אימה שכל השכונה שומעת- מתפתחת כאן מוטציה חדשה, הרבה יותר קטלנית ומסוכנת- היא פוגעת רק באימהות, כמה שיותר צעירות- יותר קשה, בעיקר אלו שגרות בבני ברק ובפרט כאלו שלמורה של הבת שלהם קוראים בלומה והילדה שלהם לא מוכנה ללמוד עם אוזניות.

הבהרת הנהלת האתר: הטור נכתב כטור קומי, ואינו מעודד אי שמירה על הנחיות הקורונה

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

עגלה עם סוסה / אורה כהן אני מול מחשב ללא נשמה ללא חופשים / אורה כהן אמא מעיר אדומה: גם אני מותשת אבל יש משהו שמחזיק אותי… כשהקורונה הופכת אמהות (בין השאר) לטכנאיות מכונות כביסה/ רות ארציאל ההתלבטות: למי לשים מסיכת חמצן קודם?