למישהי יש תשובה לזה: למה לא כל יום שבת? / אורה כהן

ככה זה.. שגרה שגרונית כזאת.

אפילו הגשם התייבש ממנה עד מוות, ויצר לכולם מיליוני סדקים קטנטנים על הידיים והשפתיים שאם טיפה מותחים אותם זה הופך להיות אדום.
כמו רובה של ריצוף בין החלקיקים. כמו דשא רקוב בין אבני המדרכות. כמו גדר הפרדה בין בני הדודים כאן במדינתינו הקטנה. כמו.
שגרה אוהו שגרה. השתגרי לך כבר.
מרגיש כאילו הכל נעצר. אין איזה שישי שבת ככה מרענן שיבוא אחרי שישי שבת מרענן. יש חמישה ימי עבודה בשבוע, יום שישי אחד, ושבת אחת.
אז למה לא כל יום שבת?
מאז שאני תינוקת שואלים את השאלה הזו, אבל השיר נגמר בשגרתיות כזו: כל יווו-א-וםם ש-אאבתת. וזהו. אין תשובה לשאלה. והמילה שגרה שגורה יותר מכל מילה אחרת.
החג הבא הוא חנוכה.

מרוב שיש זמן להתכונן אליו, אפשר אפילו להזמין דברים מעלי אקספרס ויש מצב שהם יגיעו בזמן. כן, ככה זה רחוק.

מעייף כל כך לשמור על שגרה. לחזור לסדר יום, לסדר בית, להתחיל לערוך סדר ברשימות "אחרי החגים", לנסות לעשות דיאטה, מלאת כוסמין לבן וחום, ולקנות מיץ ענבים לקידוש פעם ב… ולא כל שבוע מחדש.
סתם ככה, לחיות.

שעון חורף מוסיף גם נופך שחרחר כזה, אפרורי לילי, והכל הופך להיות עייף ויגע.
את מרגישה על גלגל ענק שמסתובב בלי לזוז, כמו הליכון בחדר כושר, שאת הולכת הולכת הולכת הולכת ונשארת באותו מקום עם אותו משקל. מילא אחר כך תאכלי פסטה ומוקפץ. כאילו כל הקלוריות האלו לא על הגלגל, כמוך.
זמן להומור שחור, רק בלי הומור, סתם שחור.
שגרה.
בלי שום פואנטה. או משהו מיוחד.
ככה זה. מתחיל, ומסתיים.
או שלא.
חודשים רק מדברים על השנה החדשה.
מה יהיה בה. מה לא יהיה. היא לא מתחילה. כי אלול. ואז ראש השנה – ויום כיפור וסוכות ואסרו חג וחזרה ללימודים
ו – הנה היא! היי!! קו-קו!! סופסוף הגיעה תחילת השנה. תש"פ, נוצצת ורטובה.
נכון, כמה ימים התייבשו לה אבל זה רק בשביל שיהיה את מה להרטיב מחדש, עם ריח טוב ומתוק של חורף .
סוף סוף יש לך זמן להכניס בהם את הסדר שלך, את השנה שהתפללת עליה כל הזמן. לפתוח את הרשימות ולסמן וי, ועוד וי. להגיע לאיפשהו. ליצור לך את תש"פ שלך, לא רק לתכנן אותה ולנשום בין לבין.
כמו שרשרת של חרוזים. במקום להשחיל חרוזים במן טירוף מוזר, אפשר להתחיל לעשות קצת סדר, לאט לאט, בשגרתיות יפה כזו שחוזרת על עצמה ויוצרת תכשיט.
מכאן והלאה, החודש הראשון שלי הוא חשוון. לא תשרי.
עם הגשם הראשון.

המשפט של השבוע: כשמישהו מספר לי שגילה את האור הפנימי, בא לי לדחוף אותו למקרר, שיחליפו חוויות.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בחיים, לפעמים אני מחפשת את ה – ctrl z. לא מוצאת:) זה לא סתם קורה. זה קורונה / אורה כהן לשקר אין רגליים אבל תלתלים יש לו / שירה אנטוורפן בואי לצחוק אחרי יום מתיש: אם את אופה עוגיות עם הילדים, מכינה איתם יצירות ואוהבת אותם 24 שעות ביממה – הפוסט הזה לא בשבילך חסכנות זה בטבע שלי | אלישבע רז