כשהנייד מתנייד לו/ שירה אנטוורפן

נעלם לי הפלאפון.
טוב, זה קורה לי המון, לפחות שלוש פעמים בשעה. אבל איכשהו בסוף מוצאים אותו כשמישהו נזכר בי או בבנותי ואז הוא מחייג אלינו.
בדרך כלל הנייד הקטן מתחבא מתחת לשמיכה בחדר הילדים, כשהמתבגרת שלי עורכת שיחות נשמה עם חברותיה הנושאות עמה בעול החיים. לפעמים הנייד דווקא יוצא לטייל לו בין ערמות הכבסים הרבים או בשאר חדרי הבית.
אבל כבר שלושה ימים שאין אותו, נעלם לו הנייד , הפכנו את כל הבית, הבית הפך גם אותנו, נאדה וגורנישט.
את האמת, כבר מזמן חשבתי לקנות לי פלאפון חדש שיהיה אישי רק שלי ולא של כל בנותיי היקרות.
לאחרונה המצב נהיה ממש הזוי.
אני מקלפת ירקות למרק, הנייד משמיע את קולו, משהו בטון שלו לא מוצא חן בעיני.
אני מנסה לאמץ את מוחי האם אני שומעת טוב, אבל כן. נביחות של כלבלב מתנגנות מהנייד הנמצא בתוך שקית הסוכר (זה כנראה הוא, לשון הרע מי שם את זה שם)
נוטלת את הפלא הקטן ביד, מסתכלת ורואה שרשום על הצג: לא לענות! חדר"ג!!
באמת, נו, מי יגיד לי מה לעשות בבית שלי? אז אני בטח שעונה, ועוד איך עונה ובקול גדול שואלת: מי את שרשום לי לא לענות לך חדר"ג?
אני שומעת קול שיעול כזה, כמו של איזו גור רחוב אומלל, ויללה אחת קטנה שנפלטת בטעות: "אני זו חוי, חברה של תרצהלה, סוף סוף עונים לי אצלכם. אפשר בבקשה לדבר עם תרצה?"
אבל תרצה שלי לא בבית, יצאה לאיזו מסיבה סודית בביתה של רינה חברתה הטובה.
"היא יצאה לאיזו מסיבה סודית בבית של רינה, תתקשרי לרינה ותמסרי כבר לתרצהלה שתחזור הביתה".
כשתרצהלה חוזרת הביתה עם דמעות בעיניים ונוטלת את הנייד שלי ומחייגת בהיסטריה לכל מיני חברות, אני מבינה שאני מאבדת שליטה באופן סופי על חפציי האישיים בבית.
ברוב הפעמים כשמתקשרים אלינו אלו שיחות עבור בנותיי, לא עבורי וזה קצת מערער את שלוות נפשי שכבר בלאו הכי לא משהו.
בנייד שלי יש תזכורות מאד חשובות יען הזיכרון שלי נשכח אי שם בחדרי לידה, לא מוצאת אותו מאז.
למשל, יש לי צלצול כל יום בשעה תשע המזכיר לי לקחת קונצרטה, סתם איזה כדור קטן בשביל שאוכל לתפקד טוב יותר.
צלצול נוסף בשעה 12 בצהריים המזכיר לי להעמיד סיר על האש וצלצול קצר בשעה אחת בצהריים המזכיר לי לכבות את האש ולערבב את המוצרים שבתוך הסיר.
בשעה שלוש צלצול עם התראה להוציא את שלוימי מהגן, ובשעה ארבע צלצול נוסף המזכיר לי ללכת לנוח לחצי שעה.
ועל זו הדרך, אם הבנתן את המצב שלי.
ואם אתן לא מבינות למה אני מסתובבת בבית בלי מצב רוח בגלל שהנייד שלי נעלם, זה בגלל הפדיחות שמצפות לי ממי שימצא את הנייד הזה
כי מלבד אי אלו תזכורות שרשומות לי שם, ועוד כל מיני התראות למיניהן, אנשי הקשר שמככבים לי בנייד הם גולת הכותרת והקוץ שעל הוורד.
בדיוק יום לפני שהוא נעלם, החליטו ילדיי קצת לשדרג את השמות המופיעים שם, ובמקום נניח שיהיה רשום: השכנה מהקומה למעלה הם שינו ורשמו: השכנה שכל הזמן מעיפה עלינו חפצים.
הנה כמה מאנשי הקשר המופיעים אצלי, ואוי לאותה בושה כשאי מי ימצא את הנייד:
האבא הכי טוב בעולם- זה בעלי
אמא יש רק אחת ברוך ה'- זו אני (אני עדיין לא סגורה אם הברוך ה' שהם הוסיפו זה אמור להחמיא לי או ההפך)
רוזה הבכיינית – זו דודה שלי, אחות של אמי, אישה באמת בכיינית כך שמגיע לה ביושר הטייטל הזה
הסבתא הכי מושלמת בעולם- חמותי
סבתא קוממיות- אמא שלי (נולדה בקוממיות אבל כבר מעל יובל שנים שהיא לא דורכת שם)
דוד המעצבן – פקיד הבנק שמזכיר לנו כל מיני תזכורות ממש לא חשובות
יוסי הקרח- מוכר הפלאפל מהרחוב הסמוך, זה שאנחנו פוגשים אותו רק בערבי פסחים. מעניין איזו מצווה הוא קיים על כך שזכה להימנות עם יחידי סגולה אשר בפלאפוני.
דבורי המלאה- אחותי שעשתה טבעת, היום היא כבר רזה יותר ממני, אבל עדיין לא שוכחים לה את עברה המרשים והמכובד.
לא לענות חדר"ג- חוי האומללה
לא לענות 2- מישהי אנונימית שאין לי מושג מי זו
המעצבנת בעולם- לשון הרע מי.
אז אם במקרה מצאתם ברחוב נייד שמופיעים אצלו אנשי הקשר הנ"ל, תעשו לי טובה ושימו אותו בפח.
והמוצא הישר יבוא על שכרו.