חתונה בגשם? בגלל שפתחתם מטריה בבית… / אורה כהן

מי שפותח מטריה בבית- בחופה שלו ירד גשם. וכל האורחים יצטרכו לעמוד כמו מרזבים בחוץ, להרוס לעצמם את האיפור והפן והפאה, ולקפוא מקור על עקבים.
ככה זה, חתונות בחורף. הכלה והחתן המאושרים שמפזזים להם באמצע המעגל – פתחו מטריה. במקום סגור. כן. תאשימו אותם בגשם הסיוט הזה שבחוץ.
ועכשיו הם שניהם יפים, מחייכים להם באושר בלי בושה, מתחת לחופה שמגינה עליהם מהגשם… שוברים בכיף  את הכוס…
הפחד ההזוי הזה של החתנים. אז לא תצליחו לשבור את הכוס מה קרה?. הכלה לא תחשוב שאתם פחות מושלמים ממה שאתם. חס וחלילה.

אז מה אם במטלה הראשונה שלכם בתור גברים נשואים לא הצלחתם? לא נורא. תצליחו במה שבאמת חשוב. כמו להפעיל מכונה נגיד, פה ושם… או להרים את הצלחות אחרי האוכל. אפילו לשטוף כלים לא יזיק.

אבל לשבור כוס? הכול בסדר אם לא תצליחו. אפילו יתרון הייתי אומרת.
עונת החתונות האיומה הזו התחילה דווקא ברגל ימין, כדי שכל מי שהקפיד על מטריות סגורות בבית יספיק להתחתן. התחזית של "צפוי גשם" הייתה כמו האזהרה המוזרה הזאת על המוצרים: "עלול להכיל עקבות של סויה"
אבל פתאום הגיע השבוע הזה, של הקור הנוראי, הביא איתו את כל הגשם שהוא רק מצא ויאללה. חגיגה. הכינרת התמלאה עד הסוף, כל התשתיות נסתמו, ישראל הפכה לביג ביג ונציה, אופנועי מים החליפו את המכוניות ברחובות. והעיקר שהזמנה מסכנה הצליחה לשרוד את כל הסיפור הזה, את דואר צבי (בפתח או קמץ לא זוכרת בדיוק) ישראל ואת זאטוטי הבניין שלנו אוהבי תיבות הדואר, ולהזמין אותי לחתונה רטובה במיוחד.
תודה:)
זה נראה כאילו כל המתחתנים למינהם ישבו וניהלו שיחה. אוף דה רקורד:
– החתן המאושר לכלה המאושרת ברגע של גילוי: "את האמת אני לא ממש אוהב את חברים שלי"
– הכלה הלא יכולה להכיל מרוב אושר: "באמת?"
– חתן: "כן. הם איומים!"
– כלה: "האמת גם חברות שלי לא משהו. אני לא אוהבת אותן בכלל"
– חתן וכלה יחד: "יאללה!! מתחתנים ביום הכי גשום השנה ו…מחוץ לעיר!!"
וכך, מצא אותי הגשם והקור, אני על חצי קלאץ', מפקידה את החתן שלי לשעבר (וכיום בעלי) על הטף הכמעט.. עוד מעט ישן… הנה כבר – (נשאר ער עד שאחזור)
יושבת באוטובוס בינעירוני, צווחות מכל מקום "לכבות את המזגן! להדליק! לכבות! קר! חם! חיידקים! הלכה!", תינוקות עייפים ולבושים יפה מתחת לכל השכבות- מייללים בכל מקום, את חצי עומדת חצי יושבת על שמלה ענקית של ילדה – והפפיון שעל השיער שלה, עם הגודל שלו- מסתיר לך את מה שקורה בחוץ, מסתכלת ברחמים על התסרוקת שלה… בוא נראה כמה זמן היא תחזיק בגשם הזה עם הכובע של המעיל. כולה צוציקית בת כלום וחצי, יושבת עם הפלאפון של אמא לשיחת נפש חצי שעה למה עשו לה הפליות איומות שבחרו את התפקידים לבת מצווה. ועוד בדיוק באמצע המתח – היא יורדת מהאוטובוס.

זהו, עכשיו  אני מגיעה לעיר זרה, חוטפת מקלחת ממכונית, רצה עם הכובע של המעיל על הפאה והגשם נכנס בין השרוול ליד שמחזיקה את הכובע. מאתרת את האולם, מחפשת מישהו מוכר אך לשווא. מתלבטת אם להוריד את המעיל שיתייבש ולקפוא, או להשאר יחסית חמה איתו ולנזול מים. מחכה שתתחיל החופה אחרי שחשבת שתגיעי בכלל לפי השעה בהזמנה- לריקודים ראשונים, ו…

אז מתחילה חופה.
את עומדת עייפה. ברוח, בגשם, בתוך האולם, איפה שזה לא יהיה.
וזה יכול להיות גם הפעם השלישית השבוע.
והחתן צועד, מלווה באביו והשווער, לעבר הכלה.
לא משנה מה היה היום, או מה יהיה מחר, או מה יש עכשיו.
הכל קופא.
והרגע המרגש הזה, שהכלה הכי יפה אבר- וכל חתונה מחדש הן הכי מדהימות ומרגשות שקיים, היא יושבת, והוא מכסה אותה, וכולם מסביב שוכחים פתאום הכול ומתפללים שיהיה להם רק טוב. רק טוב כל החיים.
והגשם דווקא משתלב טוב עם הדמעה או השתיים.
אחרי זה, שאת מספרת לה שהיה הכי מיוחד ומרגש שיש, היא בטוחה שאת אומרת את זה לכולן. זה אולי נכון. אבל באמת באמת היה הכי מיוחד ומרגש.
בכל פעם מחדש.
מזל טוב!!!!

-מוקדש לחני אחותי היקרה והכלה,
שמתחתנת עוד חודש וחצי,
ואני מעידה עליה שהיא פתחה אלף פעמים מטריה בבית!!!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

עגלה עם סוסה / אורה כהן שלי שלך של אח שלך / אורה כהן אני מול מחשב ללא נשמה ללא חופשים / אורה כהן זה לא סתם קורה. זה קורונה / אורה כהן למישהי יש תשובה לזה: למה לא כל יום שבת? / אורה כהן