אז כאמור, וכמו שדברנו כבר קודם, בעלי חובב משמעותיות. אוהב לצקת משמעות בחיי היומיום ולהרגיש קצת הקלה וסיפוק.
עד כאן הכל בסדר
אבל, לפעמים, מי שנבחר לשאת את הכתר הזה הם ילדינו שבגיל גן. כך למשל, הוא בא בתור ההורה המצטיין ולוקח את כל הילדים ביום שישי, כולל את שלנו, לטיול בטבע. זה נשמע מקסים. הגננת מאושרת. ההורים מתפעלים.
זה מקורי, בטח יותר משאר ההורים והפעילויות המשמימות שלהם. אין ספק.
איפה כאן הבעיה?
זה קורה, כאמור, בימי שישי. ביום החופשי המשותף היחידי שלנו. זה קורה בכל עונות השנה וכמובן הרעיון מתגלגל למטה, כי אז הילדים באים אליי כשיואל לא נמצא, עם טענות מייללות
"אמאאאאא, תקחי אותנו גם לטיול. נמאס שאת כל פעם מספרת את אותו הסיפור ואח"כ עושה כדורי שוקולד" (יש לי מתכון מנצח). אני מסתכלת עליהם, חצי בתמיהה חצי בהרהור
"ילדים" אני מפטירה, "אני לא יכולה לקחת את כולכם לטיול כמו שאבא עושה".
"למה לאאאא?? אוף, נמאס מכדורי השוקולד ואת אף פעם לא קונה הרבה סוכריות ועדשים" (בגדול משתדלת לחנך לקמצנות)
"כי המחירים עלו"
הם בוהים בי.
אני מקמטת את המצח וננסה לגייס את כל כוחות הסמכות ההורית שלי לענות באופן נעים ומוחץ.
"חמודים שלי זה מה שאני יודעת לעשות". ומגניבה אליהם חיוך קפוא ורצחני, תוך שאני גומלת בליבי לחנך את יואל על הפעם הקודמת שהוציא אותם לסיור כלניות בסופת שלגים.
אני אגיע מחר לגן ונעשה את הפעילות של אמא (גלגולי עיניים).
ערב אחד, ואנחנו לקראת שינה, יואל מביט בטלפון שלו. פתאום הוא פולט "אוי!"
ואני "מה קרה מה קרה" ממהרת לדחוף את הראש שלי לתוך המסך.
אני רואה ומזדעזעת.
השם של הגננת של התאומות מופיע בחגיגיות על המסך. "לאאא יואלל. אתה לא הולך לעשות עוד טיול לגן!!"
יואל חצי צוחק חצי קובר את עצמו בשמיכה "אל תדאגי. זה יהיה קצר וקולע"
"זה 46 מעלות בחוץ אפילו הטבע התפגר בשלב הזה"
והוא, מגיב בצחוק לחוץ, ממשיך לנסות להרגיע אותי.
את רוצה להעביר את הפעילות שלך במקום??
אני מדמיינת לרגע את הסיפור, כדורי השוקולד המרוחים עליי ומחירי העדשים… " לא חשוב" אני פוסקת. אל תשכח לקחת קצת מים איתך.
תמסור לגן ד"ש, תמסור לילדים שחברת פתי-בר יצאה לפגרה לשנים הקרובות.
כל טוב
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
