"וזה בחינת חנוכה, כי בחנוכה צריכים לעמוד כנגד רשעים הרוצים למנוע ולבטל מעבודת השם, כי מה שנעשה הוא שייעשה, היינו, כמו שאז בזמן הנס של חנוכה עמדה עלינו מלכות יון הרשעה להשכיחנו תורתו ולהעבירנו חס ושלום על חוקי רצונו, כמו כן נעשה זאת בכל דור ודור שאנו צריכין בימי חנוכה לעמוד כנגד מלכות הרשעה שמתגברת בכל דור ודור, והם הרשעים העומדים עלינו לבטל אותנו חס ושלום מעבודתו יתברך שמו ואנו צריכין להתגבר ולעמוד כנגדם. ואי אפשר לעמוד כנגדם כי אם על ידי כוח הצדיק שהוא בחינת נר חנוכה. כי הצדיק נקרא אור כמו שכתוב 'אמרו צדיק כי טוב' ואין טוב אלא אור, כמו שכתוב 'וירא אלוקים את האור כי טוב'." (ליקוטי הלכות, הלכות חנוכה הלכה ב).
חג החנוכה הוא המאבק בין האור לבין החושך. בעובי החורף, כשהלילות ארוכים והימים קצרים והשמש לעיתים קרובות דלה ולא בהירה, אנחנו לוקחים נר קטן, מדליקים אור בחנוכייה, ואומרים: ריבונו של עולם, עם הנר הזה אנחנו רוצים להאיר את העולם.
איך? איזה כוח יש לסנטימטר של שלהבת מול שמיים גדולים ועמוקים וחשוכים כל כך? איזה סיכוי יש לעם מועט כל כך, מול עולם מלא כפירה ושנאה והכחשת האמת? איזה כוח בכלל יש לאמת שבתוך הלב שלנו, לפח השמן של האמונה, מול כל הבלבולים? איזה סיכוי יש לדור הבא להיצמד לפח השמן הטהור, לא להתרחק ולהמשיך להעביר את הלפיד מדור לדור, מתקופה לתקופה, עד שתבוא הגאולה? איזה סיכוי יש לפי טבע?
לפי הטבע אין סיכוי. המאבק של האור בחושך בכלל לא שקול. הוא גם אף פעם לא היה שקול.
מציאות בהמתנה
המסע שלנו בעולם הוא קוריוז החולף במהירות בתוך זירת התרחשות מוגדרת ומוגבלת. כל שאר ההוויה, מוצף אור. כדי שנחווה הסתרה ומתוכה נחפש את בורא עולם, נבראה בריאה מיוחדת שמסתירה את האור, את הנצח, את הרוחניות, את הנשמות, את התכלית ואת התוכנית האלוקית. כמו תפאורה על במה באולם סגור, שמאפשרת לנו לעשות את התפקיד שלנו בהצגה במשך שבעים או שמונים שנה שזוכים להיות פה.
בחוויה זה נראה שיש כל כך הרבה חושך וכל כך מעט אור, למרות שמצד האמת האובייקטיבית, יש רק אור. החושך איננו מציאות ממשית אלא רק היעדר. במקומות שאין אור, יש חושך בינתיים. החושך הוא מצב שממתין להיות מואר.
כשאנחנו באות עם הנר של חנוכה, אנחנו באות להדליק אור בתוך חושך, לגלות אמונה בתוכנו ומחוץ לנו, במקומות שאין בהם אמונה.
"וזהו שמדליקים נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק. היינו להעלות כל המדרגות התחתונות שהן רגלי הקדושה המלובשים ומשתלשלים במקומות החיצוניים שהם בחינת שוק, בחינת רשות הרבים, והדלקת נר חנוכה הוא להעלות הקדושה מן הסטרא אחרא כנ"ל. כי זה עיקר כוונת נר חנוכה להמשיך אור הקדושה למטה, בבחינת ששת ימי החול, להכניע הרע ולברר הטוב…" (שם).
המקומות הנמוכים הם גבולות הקדושה ומקום אחיזת החיצוניים. לכן, לעולם לא מניחים על הרצפה שום חפצי מצוה. נר החנוכה הוא היחיד שאותו מדליקים נמוך דווקא, כי כל העניין שלו הוא להביא את האור גם למקומות הכי רחוקים, ולנצח במלחמה שבין הקדושה לבין הטומאה.
נפסדה נפש
אותו מאבק שהיה בחנוכה לפני שהחשמונאים זכו לנצח, מתחדש כל שנה אצל כל נפש יהודית. כל יום מחדש מנסים כוחות הרע לבלוע אותי, את האמונה שלי ואת החיבור שלי לעולם הרוחני שאני יכולה לפעול בו. כל פעם הם מתנכלים לי ובאים לכלותני.
יש כל מיני צורות לניסיונות הכליה. היו תקופות שניסו לכלות אותנו פיזית, היו תקופות של מאבקים השקפתיים וויכוחים בין הנצרות לבין היהדות. בדורות האלה, עד שמשיח יבוא, כך אומרים לנו הצדיקים, המאבק הוא על הנפש.
והמאבק הולך ומחריף ככל שחולף הזמן. הבירורים נהיים צפופים ונוקבים מאוד. כשאנשים לא מקבלים הזנה לנפש וכל מה שיש זו חליפת מדים שמונחת מבחוץ, באות רוחות שעושות להם 'פו' ופתאום המדים מתעופפים. איך קורה ה'פתאום' הזה? הוא קורה אם הפנימה הולך ומתייבש ונובל ומרגיש לא במשחק ואפילו מפחד מהמשחק, בא הרגע שגם הבחוץ מתרופף ומתעופף..
יצר הרע נאבק עכשיו על כל הקופה. אם חס ושלום, שומעים על מישהו שבצר לו נטל את נפשו בכפו, השבר הוא גדול לאין נשוא. הלב בוכה מצער למה לא היה שם אפילו איש אחד שיגיד לאותה נפש במצוקה: 'תתחזקי, תתעודדי, מי שאת, איך שאת, עדיין את עושה נחת רוח לקב"ה, עובדה שיש לו רצון בך, והוא מעניק לך יום אחר יום של חיים. את יודעת כמה את שווה בעצם זה שאת קיימת? גם אם את חווה שהחיים שלך שחורים, המעשים שלך שחורים, הנפש שלך שחורה חס ושלום, עדיין, התורה לא מרשה לאף אדם אף פעם לקחת את נפשו בכפו. למה? כי אנחנו אף פעם לא מבינים מי אנחנו באמת. אדם חושב שהוא, חלילה, כבר מביא רק נזק בעולם ו'למלך אין שווה להניחו'. אבל זה לא נכון! אם הקב"ה נותן לך יום של חיים, יש לו רווח ממך. אתה עדיין תורם לעולם. אתה עדיין מאיר את העולם. אל תכבה את האור הזה!!'
כשאדם חס ושלום עושה מהלך כזה, הלב נשבר למה לא היה לידו מישהו שיחזק אותו בדיבורים נכונים לעומק עומקים. באותו אופן ממש גם אנחנו צריכים שכל בוקר מחדש יבוא אלינו מישהו ויגיד לנו את הדיבורים המאירים:
"אפילו אם את לא מצליחה לעמוד בדרגות של הספרים הקדושים, אפילו שאת המון לא יודעת וגם ממה שאת יודעת את המון לא מצליחה לקיים, עדיין, תגידי, את נורמלית? לקחת את היום שלך ולזרוק אותו? להתייאש? לכבות את האש הפנימית? לחשוב שאת כבר לא שווה ולצאת מהמשחק?
את מבינה שהיצר הרע הצליח לאבד נפש מישראל? הוא רצח אותך. הוא גרם לך לרצוח את עצמך. יום ועוד יום ואת נכבית. את מוותרת, את מרימה ידיים והולכת למקום אחר…
כמו שאנחנו יודעים להצטער על מישהו שעוזב את הדרך, וכמו שהיו מצטערים על מי שהתנצר בדורות קודמים; כמו שאנחנו יודעים להצטער על נפש שנפסדה מהיהדות או מהעולם או משמירת תורה ומצוות, כך עלינו להבין שדיבורים לא מתואמים מפסידים לנו את הנפש. אם הבנתי בטעות שהמשחק הוא לאלופים בלבד ואני לא אלוף, נאבד לעם ישראל חלק קריטי בעולם, שלא היה מאדם הראשון עד הסוף האחרון, והוא אני.
אם הקטנים לא שווים
בא הנר של חנוכה ואומר – תדליקו את האור.
לאורך ההיסטוריה צבר עם ישראל המון דגלים מתנופפים, המון הישגים רוחניים, המון יהודים שמסרו נפש על קידוש השם, המון צדיקים עליונים שחתכו מהעולם בכיוון החיובי של הביטוי חתכו… ועכשיו באנו לעבוד את השם ממקום של קטנות מאוד גדולה.
אנחנו בתקופה כל כך לא פשוטה, רוח סערה משתוללת ואינסוף חומר בולע אותנו ומחייב אותנו לרוץ ולהתרוצץ כל הזמן. העולם השתגע כל כך, כאילו המציאות כולה עברה לבית חולים לחולי נפש ורק הסירו את השלט בכניסה. לכן קוראים לזה הסתרה שבתוך הסתרה. הסתרה אחת היא שאיבדנו את השפיות, הסתרה שניה היא שאין לנו מושג שזה המצב.
ובכן, מהמקום חסר האונים הזה יש לנו רק שתי אפשרויות – לבוא עם חוסר האונים שלי לקב"ה ולהגיד לו 'ריבונו של עולם, תעזור לנו, כי לבד אין לנו סיכוי', להאמין שגם המעט שלנו הוא חשוב ויקר ולעשות מה שאנחנו יכולות, או לא להיות.
ואז באות המחשבות הספקניות והחוששות ושואלות – מי אמר שמותר לנו לפתוח את הלב לדיבורים מאירים כאלה? ומה עם כל שאר הציטוטים המייראים והמלחיצים והמכבידים מאוד מאוד?
מי אמר? את חולה. לחולה נותנים דיאטה אחרת, תזונה אחרת ויעדים אחרים. לספורטאי נותנים להרים משקולות של עשרים קילו ועם אדם שהתעורר עכשיו מחוסר הכרה, עושים תרגילים להזיז את האצבעות.
אז מי אמר שמותר לי לתרגל את התרגילים הקטנטנים האלה של פרקי האצבעות? מי אמר שמותר לי להאמין לצדיקים שכשאני מזיזה את האצבעות כל יום בעקשנות, אני עושה פעולות גדולות בשמיים? אולי לא? אולי הייתי אמורה להרים עכשיו עשרים קילו?
ובכן, אם את יכולה להרים עשרים קילו, תרימי! מי יודע, אולי את נשמה של צדיק קדמון שהסתננה כאן לעולם… אם את יכולה – לכי על זה. תרימי את המשאות הכי כבדים מכל הלב ולשם שמיים. מה שאת יכולה לעשות תעשי. אף אחד מעולם לא ריפה את ידייך מלפעול ככל יכולתך.
אבל כשאת מרגישה שאת לא יכולה, תדעי לך שלא המצאת את זה. לא את הדפוקה, לא את המזידה. זאת המלחמה של החושך שמשתוללת בליבו של כל יהודי, כל יום מחדש. את חייבת לחזור לשורש הכי עמוק שלך, להרגיש את הזהות הכי אמתית שלך ולהדליק את האור.
יש לך אור, גם לי יש אור. עד היום לא הסתכלנו עליו כי חשבנו שהוא צריך להיות אור מדוגם ממודל מפואר, ושלנו כל כך פשוט ובסיסי וגם פגום, אז יצאנו מהמשחק. אבל בחנוכה צריך לחזור על המסקנות השגויות האלה בתשובה ולהיכנס למשחק בחזרה. הצדיק, כמו שראינו בפסוקים למעלה, הוא הטוב והאור. הוא מעלה את האור בתוכנו ומאושש את זהותנו האמתית שכמעט דעכה. הצדיק אומר לך שאת שלימה וטהורה, ופשוט תעשי מה שאת יכולה, כי כל ניד אצבע הכי קטן בקדושה מדליק בשמיים זיקוקים אדירים ודוחה המון מהשחור. תאמיני לו!
חנוכה שואל אותנו מי לה', והתשובה האמתית, של כל יהודי ויהודייה בעולם היא, אלי.
לחנוכה ניגשים בהנחה שלהבה בגודל סנטימטר עושה משהו גדול בעולם. וברוך השם, ממקום מאוד אינטואיטיבי, מקום קטן ותמים כמו ילדים בגן, חלקים גדולים בעם ישראל עדיין מחוברים לחנוכה. חנוכה הוא חג חוצה גבולות כי נקודת האמת הפנימית של האמונה, מעבר להישגים ולניראות החיצונית, עדיין קיימת בתוך כל יהודי. בכל יהודי ויהודיה בעולם יש את פח השמן הטהור. בחנוכה בא אלינו הכהן הגדול, נוגע בנו, ומזכיר לנו מי אנחנו באמת.
מתוך דיבורים ששמענו
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מדהים, תודה רבה!