דיאטה עם מרגרינה בטעם חמאה/ צביה הנדלסמן

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אתם בוודאי מתפלאים איך מה שמופיע בכותרת יתכן, עוד מעט תבינו.

נולדתי למשפחה טובה ובעלת מידות טובות – תרתי משמע. הנטייה לעודף משקל עוברת אצלינו בתורשה, עם שלל הירושות הטובות גם ההשמנה. הכל בלב רחב ובעין טובה.

כל אחד והתיקון שלו ועודף משקל, תאמינו לי, זה תיקון בכלל לא קל.

וכאן מתחיל סיפורי:

הייתי בחורה מוכשרת מאד ועשיתי הרבה נחת להוריי. תמיד שיבחו אותי על המשמעת והמידות הטובות. אבל כמו שכבר אמרתי לכם. היו לי באמת "מידות טובות" מבפנים ומחוץ ותמיד הוסיפו הערה שאולי כדאי גם שארד במשקל. המוסיפים גם הציעו רעיונות של דיאטות למיניהם. ובאמת כמעט שלא נמצאה דיאטה שלא ניסיתי.

זה השפיע על הדימוי העצמי שלי, חשתי חסרת ערך לגמרי. כאילו חוץ מה"ריפוד" שעלי, לא קיים בי שום דבר ועד שלא ארזה, אני לא שווה כלום.

אנשים לא ידעו מה מתחולל בתוכי. כלפיי חוץ הפגנתי "עסקים כרגיל", אבל מבפנים הלב היה שבור.

הגעתי לגיל השידוכים וההצעות, מה לומר, לא היו מרנינות בלשון המעטה. זאת למרות שהגעתי מבית מיוחס והייתי בחורה מוכשרת ומוצלחת. 

מה לעשות, כמו שאמרתי, ראו רק את העטיפה החיצונית. 

הייתי הבכורה במשפחה והיתה אחרי שיירה של אחים ואחיות. הורי לא הסכימו שיעקפו אותי. ולכן כשהיגיעה הצעה שעל פניו נראתה בסדר, שכנעו אותי לסגור בטענה שהנה יש מישהו טוב שמסכימה לקחת אותך למרות עודף משקלך.  ספגתי את העלבון והמשכתי הלאה.

לצערי כבר בליל החתונה הבנתי שנפלתי בפח רציני ולאחר תקופה קצרה בהוראת ר' חיים קניייבסקי זצוק"ל, נפרדה ה"חבילה".

כעת הייתי לא רק שמנה, אלא גם נוסף לי תואר לא מכובד בעליל – גרושה. חשתי שעולמי חרב עלי.

הסביבה הקרובה לא רק שלא תמכה בי, אלא הוסיפה גזרי עצים למדורה שבערה בי בכך שהאשימה אותי שהייתי פזיזה בהחלטה שלי (למרות הפסק של גדול הדור).

מה שהחזיק אותי, היתה האמונה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

המציאות הכואבת שטפחה על פני, גרמה לי לתפוח גם במשקלי. אכלתי לשובע נפשי – אבל לא כצדיק האוכל לשובע נפשו, אלא אכילה רגשית שבאה לפצות על כאבי הלב והתסכול שחשתי באותו הזמן. המשקל העודף לצד האוכל הלא בריא שאכלתי, והטראומה שחוויתי גרמו  להתפרצות של עודף סוכר בדם – סכרת סוג 2 שהובילה לנטילת תרופות וכמעט לזריקות אינסולין. 

הרופאים ואנשי המקצוע אליהם הגעתי נזפו בי שאם לא ארד במשקל, מצבי רק יחמיר ושהגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים. הם צדקו בכל מילה, אבל אני לא מצאתי בעצמי את הכוחות לעשות את השינוי.

הכרית וסידור התפילה ספגו הרבה דמעות. הרגשתי חסרת אונים לחלוטין. ובצר לי "תפסתי אומנות אבותיי בידי" ושפכתי את ליבי לפני הבורא שיחוס וירחם עלי.

 בתוך כל הקושי והכאב, ראיתי את ידו הרחומה של הבורא ששלח לי שליחים טובים לעזור לי. מי שיודע, ושלא תדעו, עודף סוכר בדם גורם לתופעות קשות. עייפות בלתי מוסברת, חולשה וכאבים בשרירים.  וכך אכן הרגשתי.

חברה לעבודה, אשה מיוחדת במינה, אישיות מורמת מעם, רגישה ונעימת הליכות, שהעריכה אותי מאד, הצליחה לראות אותי מבעד ל"ריפוד החיצוני" ולסטיגמות שאפפו אותי והבחינה בסבלי. היא הציעה לי מתוך דאגה כנה לגשת לרופא מסוים, מומחה בתחום בקופת חולים ולהתייעץ עימו. קבעתי תור ובתאריך שנקבע נגשתי אל המרפאה.

טרם כניסתי לרופא, נשאתי תפילה מעמקי לבי שיהיה זה הרופא בשר ודם, שליח טוב מרופא כל בשר ומפליא לעשות". הרופא, אדם ירא שמים, עיין בתיק הרפואי שלי. ולאחר מספר דקות הרים את עיניו, היביט בי ואמר: "לפני הכל, אני רוצה לומר לך שאני מאמין בך שתצליחי לעשות את השינוי, את מסוגלת להגיע רחוק ועוד תראי שהכל יסתדר לטובה בע"ה".

אודה ולא אבוש, דמעות זלגו מעיני. המילים הטובות של הרופא שהביעו הערכה ואמון ביכולותיי, הפיחו בי תקווה וכוחות לעשות את השינוי שלא היה קל בכלל בלשון המעטה.

בהדרכת הרופא עשיתי ניתוח בריאטרי, למדתי תזונה והתמדתי בפעילות גופנית. הלכתי לטיפול שעזר לי להוריד ממשקלי הפיזי והנפשי ובזכות אותם אנשים טובים עם מילים טובות ומפרגנות, שעזרו לי להחזיר את בטחוני העצמי ולבנות דימוי עצמי חיובי, נישאתי והקמתי משפחה לתפארת. ברוך השם אני זוכה כבר 12 שנה לעזור לנשים ובנות לסלול את דרכן במבוך החיים אל אושרן האמיתי.

 

"יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמות במחמאה אחת"

"איך אמרנו? דיאטה עם מרגרינה בטעם חמאה , כי מחמאה אחת יכולה להמיס הרבה שומנים"

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

3 תגובות

  1. בע"ה יתברך כל הישועות לה' ולך בתוך כל עמ"י!

    קראתי וסוג של נכנסתי לסרט. כשסיפרת על ההתמודדות ביקשתי בלב שתצליחי להגיע למשקל שתיהי בו מאושרת.
    אח"כ כאבתי.
    וב"ה אח"כ שמחתי על התשועות ועל הנפלאות.
    ממש ריגשת עד כאב – "הכרית וסידור התפילה ספגו הרבה דמעות. הרגשתי חסרת אונים לחלוטין. ובצר לי "תפסתי אומנות אבותיי בידי" ושפכתי את ליבי לפני הבורא שיחוס וירחם עלי."
    3>

  2. כותבת בטוב טעם ודעת
    ממש מרגש
    יש חויות שעוברות ומשאירות עקבות
    ואת מרפאה אותם ע'י עזרה לזולת שחווה ועבר ועובר מה שדומה לך.
    זה חלק מהליך הריפוי ההכרה בכאב ללא טיוח עד שלאט לאט עוצמת הכאב תרד!(לאמיצה ההכרה בכאב היא האומץ!
    ולהתמודד תוך ריפוי האחר זו גבורה
    אי אפשר לעצום עין מול צלקת ניתן לבצע ניתוח קוסמטי שמקל ומיפה ואט אט משתלב
    ואת זה הכותבת עושה בגבורה).
    מצדיעה!!

  3. פוסט מרגש ועוצמתי,
    אבל חייבת לציין שמורגש ממך שמשהו נשאר לך מהתקופה הזאת, שאת טוענת שאת עוזרת לבנות שקשה להן, משמע את במקום סופר מעולה. את קוראת לעצמך "ובחרת"- אז זה עדיין בבחירה שלך האם לקרוא לילד בשמו.
    את מספרת הכל במפורט, ו"מסטגמטת" את עצמך, "שמנה", "גרושה" קשה לי עם ההכללות הקיצוניות הללו, (גם אם זה נכון מבחינת הסביבה, אבל את מי זה מעניין…הכי חשוב איך את מרגישה וחושבת עם עצמך.-דעתי-) ממש הרגשתי אותך עוברת את הדברים שעברת. וכאב לי עליך שאת עדיין נאחזת בתקופה השחורה הזו. אולי כדי להיאחז בה ברגעים קשים שמלווים אותך. ועדיין…
    אני כותבת את כל זה, כי גם אני מקבלת כאלה אמירות מהסביבה, מקווה שתביני את מקומי ולא תיפגעי ממילותי הכתובות…ואם נפגעת אז מתנצלת מראש אין בכוונתי לפגוע, אלא לדייק בנאמר.
    אחח…הסביבה, גם אני חלק ממנה?!?!למה אני משתדלת לא לפגוע באחרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.