אתי קצבורג נכדתה של ניצולת השואה רבקה גרוס ז"ל, כותבת על הרגעים הבלתי נשכחים והקשים של סבתה
וָשׁוּב בָּאת לְבַקֵּר
וְהֶבֵאת אִתְּךָ מִטְעָן.
וַאֲנָחָה קוֹרַעַת לֵב
וְעֵינַיִם מוּצָפוֹת דֶּמַע.
וְשׁוּב יָשַׁבְתּ עַל הַסַּפָּה
וְסִפַּרְת סִפּוּרֵי זְוָעָה
וְאִבַּדְת שׁוּב וָשׁוּב
אֶת רִנָּה וְאֶת שְׁמִּיל וְאֶת אַבָּא וְאֶת אִמָּא.
וְשׁוּב כֻּלָּם נִרְצְחוּ לָךְ מוּל הָעֵינַיִם
וְהַשְּׂפָתַיִם שֶׁלָך דִּמְּמוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהֶם
וְהַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ רָעֲדוּ אֶת הַזִּכָּרוֹן.
וְהָיָה לִי קַר בְּלֵב
וּמַר בַּפֶּה
וְרָאִיתִי אוֹתׇּך שָׁם בַּמַּחֲנֶה
גֵּאָה וַאֲצִילִית, יָפָה וּמְיֻסֶּרֶת
שׁוֹמֶרֶת חֲתִיכַת לֶחֶם לְשָׂרָה אֲחוֹתֵךְ
וְהַפְּרוּסָה הִתְפּוֹרְרָה כִּי הָיְתָה כְּבָר אֶבֶן.
וְחַיָּל נָאצִי קִלֵּל וְהִכׇּה אוֹתְךָ.
וְהָרַעַשׁ הַזֶּה מַחֲרִישׁ אֶת הָאָזְנַיִם
וְהַקַּלְגַּס דּוֹקֵר סִכָּה סִכָּה
וּמְחוֹרֵר עוֹד פַּעַם אֶת הַלֵּב וְאֶת הָרֹאשׁ
בְּאַכְזָרִיּוּת
וְאָז הָלַכְת
וְהִשְׁאָרְתּ עֲנַן זִכְרוֹנוֹת צוֹרְבִים
וְעַשֲׂרוֹת מַכְתְּשִׁים בָּאַלְבּוֹם הַמִּשְׁפַּחְתִּי
תְּמוּנָה בְּלִי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת
וּבְלִי אַחִים
וּבְלִי אֲחָיוֹת
וְהֶעֱמַדֵת דּוֹר עָצוּם שֶׁנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתְךָ כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ
וּבָאָה לָנוּ הָרְוָחָה.
ת.נ.צ.ב.ה