תמונה: pixabay
שבוע טוב.
אני בדרך כלל לא מצטרפת ליוזמות כאלה, אבל ביום חמישי האחרון כן. ראיתי פנייה כל כך יפה של משפחות החטופים, בשיתוף רבנים, להקדיש שעה של עבודה רוחנית למענם. תענית דיבור, שעה של שתיקה, שבה אפשר ללמוד תורה ולהתפלל.
אז ניסיתי לסגור את המסכים ולקחתי את הספר "מסילת ישרים", ספר מוסר יסודי שכתב רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. פתחתי את המהדורה המיוחדת שיצאה לאור עם הערות ופירושים שכתב לעצמו הדר גולדין ז"ל, שגם אותו כולנו רוצים להביא מעזה אל קבר ישראל.
כבר בהקדמה לספר מסביר הרמח"ל שאנשים יודעים את האמת, אבל אין להם זמן וכוח לחיות לפיה. הוא כתב את הספר כתזכורת, לדבריו. אין פה חידושים, הוא מבטיח, רק עבודה עצמית. לא כדי להשתנות, אלא כדי להיות מי שאנחנו באמת רוצים ויכולים להיות, באופן טבעי. לחזור לעקרונות הבסיסיים. הדר גולדין כתב שם בצד, לעצמו: "זה כל היופי! צריך לעבוד קשה בשביל למצוא אותם, אבל בעצם הם כבר טבועים בך".
ואז – הדר כותב פתאום על חטופים. הספר "מסילת ישרים" מבוסס כולו על אמירה אחת בתלמוד של רבי פנחס בן יאיר, שמציג מסלול של עבודה רוחנית, לפי שלבים, כמו סולם ("זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות…" וכך הלאה, מידה אחרי מידה).
והדר כותב לעצמו: "בתלמוד מסופר גם שרבי פנחס קרע נהר בדרכו לקיום מצוות פדיון שבויים. הוא מוציא את השבויים מחושך לאור, מורה להם את הדרך. המעשה הזה הוא מהותי וטמון כבר בשמו – פנחס – בן יאיר. באותו אופן, גם באימרה שלו שכל ספר 'מסילת ישרים' מבוסס עליה, הוא מפלס לנו את הדרך, איך מוציאים את הגוף מהכלא של העולם הזה ומרוממים אותו, איך הגוף יוצא מחושך לאור והופך לשותף בקדושת הנשמה". (עד כאן ההערה של הדר מ.ק.כ).
התחלתי ללמוד עבור השבויים היקרים בעזה. קיבלתי תזכורת מהדר גם על השבי התודעתי שלנו.
מפנחס בן יאיר דרך הרמח"ל ועד להדר גולדין ולשולחן העבודה שלי. תודה למי שמאחורי היוזמה הזו, שבה מאות אלפים ברחבי העולם הקדישו שעה לשלום החטופים, בדרך קצת אחרת. אפשר לנסות לעשות זאת מדי פעם, באופן עצמאי, גם פחות משעה.
בשורות טובות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
