כשדוד של בעלי, הרב מרדכי שוואב זצ"ל, היה צריך לזרוק לפח בגד שסיים את תפקידו בעולם, כהכרת הטוב וכבוד לבגד, היה שומר אותו בארון שבועיים נוספים, מבלי להשתמש בו, ורק אז מוציא אותו.
בפרשת פיקודי כתוב שמשה רבינו הוציא את הלוחות מהארון שהוא עצמו בנה והעביר אותם לארון שבנה בצלאל. ולשון הפסוק היא כך: "ויקח ויתן את העדות אל הארון". שואל בעל הליקוטים חדשים: המילה 'ויקח' לכאורה מיותרת. היה אפשר לכתוב ויתן את העדות אל הארון. אלא בהרבה מקומות מפרשים חכמינו את המילה "ויקח" שלקחו בדברים, כבשו בשידולים ופיוסים. משה רבינו פייס את הארון שבנה על שהוא מוציא ממנו את הלוחות ושם אותם בארון אחר.
בשתי המקרים לעיל לכאורה היה בלתי נמנע לעשות את שהיה צריך לעשות. את הבגד הלא שימושי צריך להעביר הלאה ואת הלוחות צריך להעביר לארון חדש, אבל עדיין אנחנו רואים פה תהליך של פיוס, של ריצוי. אפילו שמדובר 'רק' בדומם.
ואם בדומם כך נזהרים, קל וחומר בילדים, בני זוג, תלמידים חברים וכדומה. לדיבור יש יכולת מופלאה, להמתיק את המר, לעדן את הקושי, להאיר לשני את המניע שלך ולהוליד בו הבנה למקום ממנו אתה פועל. אולי הוא לא יסכים עם המעשה, אולי הוא יבין את ההכרח לעשות משהו שלא נעים לו, ועל ידי כך הוא יתרצה, הוא יתפייס, אולי רק בחמישים אחוז, או חמש אחוז, אבל זה יהיה יותר קל. זה יוליד קרוב דעת, הבנה, תקשורת טובה יותר.
בברכת שבת שלום,
בתיה הרשקוביץ.
פסיכותרפיסטית לשיפור איכות חיים. לקבלת תוכן ישירות אל המייל, שלחי לי את המילה הצטרפות [email protected]