07:03
בוקר טוב עולםםםם
אני מפזמת לעצמי.
הולכת להביא מגבת לחדר המקלחת, נתקלת בעגלת בובה הפוכה, מיישרת אותה.
מדלגת אל מדף צבעוני, שולפת אחת וורודה, הלוואי שיהיה לי יום ורוד, בזוקה, כמו המגבת הזאת.
8:35
סיימתי להקציף את החלב, עכשיו מוזגת בזהירות. תינוקת מחייכת אליי מהעגלה, עוד רגע בובלה גם את הולכת למטפלת.
מפתח מסובב מנעול. קליק. טריקה. תפילין וטלית עוברים למקומם הקבוע.
"בוקר טוב" הוא פונה אל קומקום.
"אל תשאלי מה היה לי בבית הכנסת, איזה יהודי אחד חושב שהוא מנהל את המניין"… אני שומעת, לא רוצה לשמוע, רוצה להניח ידיים על האוזנים, רוצה לבקש שקט. לא יכולה לשמוע שמישהו לא טוב למישהו שאני מכירה. לא רוצה לדעת שהתעורר ויכוח.
כזו אני, ילדה קטנה שרוצה שלכולם יהיה טוב, וגם ורוד אם אפשר.
אני מתעוררת ממחשבותיי לקולו שמסיים: "אז לחצתי לו יד, אמרתי לו תודה נשמה על הכל, שיהיה לך יום טוב"… אז זה נגמר בטוב? אני מצליחה לנשום לרווחה. נפרדת, שולחת לתינוקת קטנה עוד חיבוק ונשימה. הולכת ללגום את הקפה שלי.
14:17
פסטה ברוטב עגבניות נמזגת מסיר רותח.
"נו איך מתקדם בעבודה" הוא רוצה לשמוע. אני משמיעה, מבינה שהוא לא אוחז בשמות, רק מנסה להיתלות בפרטים מהעבר, מחבר חלקי פאזל.
אני מספרת על לקוחה מעצבנת משהו, שיש לה בשפתיים הרים, אבל במציאות רק עכברים.
פותחת את התנור, מוציאה שניצלים קריספיים, כמעט. ככה זה כשאת אופה ולא מטגנת.
שמה לו. שמה לי. דלת נפתחת, שיירה חמודה נכנסת הביתה, זורקת תיקים, זורקת מילים.
"את יודעת שזה לא הגיוני שאת מאפשרת ללקוחה הזו להציב לך כאלו דרישות" הוא בצד שלי. ממשיך את השיחה שהתחלנו.
"ברור, אני לא מתייחסת אליה בכלל", מנסה להסביר, אני לא בנאדם של מילים, רק של תחושות, ומי שצריך לדעת ולהבין – מבין.
אבל לפעמים זה קצת בעורכיי. בסוף גם למסטיק בזוקה נגמר הטעם, גם לרמזים, מול אנשים מסוימים.
19:45
מים מציפים לי את נעלי הבית. אני גורפת אותם אל המקלחת ושוב הם חוזרים אליי, מי הגאון שלא הסכימה לאמבטיה בבית הזה? אני כמובן. מכל הסיבות שבעולם.
לוקחת מגבת תכולה, עוטפת בה ילדון עם פאות מעבירה אותו לחדר שלי, מייבשת, מלבישה.
קוראת לעוד ילד להתחיל להתארגן לשינה, מבקשת מהגדולה להפוך את החביתה.
טלפון במקום דפיקה על הדלת, אני עונה.
"פגשתי את בעלה של הלקוחה ההיא מהצהריים" הוא מספר, אני מקווה לא להקיא. לא עכשיו שריח השמפו חזק כל כך סביבי.
"אל תגיד לי שנזפת בו! תן לי להסתדר לבד עם הלקוחות שלי!" אני מתעצבנת, שונאת את זה, שונאת את הסיטואציה.
"לא אמרתי לו כלום, הגזמת!" הוא עוצר אותי, רגע לפני הגעש. "בסך הכל אמרתי לו שלום והוא החמיא עלייך מאד, אמר שאשתו טוענת שאת מקצוענית ברמה אחרת"…
"תודה, טוב לשמוע" אני נרגעת, מתרצה. מחכה שידפוק בדלת. שואלת על עיכוב.
"מסיים סגריה עם חבר ועולה" הוא מבטיח.
ורק אצלי עוד משתולל עשן.
20:00
חותכת מלפפון, עוברת לעגבניה, הילדים רצים לדלת, מספרים, נענים, חיבוק לתינוקת שהתחילה כבר ללכת, מביטה אל הצעדים שאני עוברת, פסיעה פסיעה בדרך לאהבה עצמית.
אני יודעת שבטבעי שלי לאהוב, את האחרים, את הקרובים אליי, את הרחוקים.
אבל לא יכולה לסבול סיטואציות מורכבות של אחד מול השני, שלהם מול עצמם, של קול שמורם, של לבבות שמתכתשים. פתאום זה מבעבע בי, התסכול, הכאב, השנאה. לא רוצה לשמוע, לא יכולה להכיל.
בקיצור, אני אוהבת את כולם ולכן לא קל לי לאהוב את מי שלא אוהב את שלי. נשמע מסובך קצת? רק מי שבנויה כמוני, תדע על מה אני מדברת.
וברגע הזה, אני יודעת שגם ביום הזה, יום פטירת רבי אלימלך מליז'ענסק יש לי על מה להתפלל.
הולכת להדליק נר, לבקש על חברי, חברתי, על מעלה. לבקש שתמיד אדע להיות בצד הנכון, בלי להסתבך, בלי להתבלבל, לאהוב את מה שיש לי עם חסרונותיו.
והלוואי שאזכה לראות בכל אחד ואחת את מעלתו, ולאהוב כל אחד ואחת וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם שִׂנְאָה מְכָּל אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
