יום ראשון

|

|

18/05/2025

לאישה החרדית

|

|

|

18/05/2025

|

יום ראשון

כשהחופש מתחיל בראש ו… מסתיים שם | דסי זייבלד

כשמגיע הרגע הזה שאת מבינה שזהו, אין כמו המוכר והרגיל שלי, אין כמו השגרה שלי, כמו הסביבה הטבעית, הרגע הזה שמתחיל ונגמר שם בראש שלנו, בלי שום קשר לתאריך ושעה
| קרדיט: shutterstock

זו יכוליות החופשה הכי נהדרת ונפלאה. אפילו כזו שבא לי להמשיכותה מאתיים שנה קדימה.

אבל יש רגע כזה מסויים שמשהו בראש ובלב מבין שהגיע הזמן לחזור להיות מי שאני הרגילה, ליומיום, לסביבה הטבעית, לאנשים שמקיפימותי ברגיל.

וכך מרגיש לי תמיד היום האחרון בחופש, או בחו"ל. לומשנה איזו עיר, איזו מדינה או קונספט.

לקראת הסוף  אני כבר עם רגל אחת קדימה לכיוון הבית, לקראת השגרה, העבודה -ואיכשהו רואה פתאום את כל החסרונות.

אז בכביש אני רואה שיש פקקים כי כביש שש הרבה יותר טוב, והוא שלנו.

ובחנויות אני שמה לב שלא לכולם יש מזגן.

וב"אושר עד" שלהם אני מקטרת שהחניה רחוקה ואיזה מסכנים.

בקניונים אני שמה לב שהכל יקר נורא עד זוועה,

המפל שלנו יותר תנור, הנחל שלנו יותר בניאס והוא מגדל מדוזות אפילו שהוא רק נחל, העצים שלנו יותר שלכת אפילו בקיץ בגלל השחון

ובשדה התעופה  התורות בפוליציי של הדרכונים דרקוניים.

המזרון שלי יותר נוח

המים שלנו יותר טעימים

החד פעמי יותר זול ומתקמט יותר טוב בזבל

השמש שלנו יותר צהובה

הצל אצלינו פחות כהה

והגאות מצויינת כי ראש העיר שלנו שפך מים בים. אצלינו משקיעים.

 

זה סימן שאני מתגעגעת…. לשלי, ולמוכר, ולפשוט.

 

אז זהו.

אני יודעת אז-שנגמר החופש.

עושה את הבחירה שלי

וחוזרת.

לשגרה. למוכר. לשלי.

 

בטח פסיעה ראשונה בבנגוריון… נשימה ראשונה של לחות

ואתגעגע בחזרה לאוויר של חוצלארץ, לוורדים הפורחים באמצע הקיץ ולשלג שמציץ מפסגות….. או לחילופין לערימת הנכדים שהתרוצצה פה ולכלכה והרעישה ושימחה לי את הלב והקירות.

 

ככה זה עם פולניות.

מה שיש להן-

אז תמיד ותר טוב השני.

 

נון בית 1 :

זה לא סתם שאומרים שהחופש הוא בראש.

את כל הזכרונות היפים, והמקומות המופלאים, וההרגשה של החופש, אני לוקחת איתי בתאים האפורים ישר הביתה לשגרה שלי החופש יחיה בי לנצח…..

נון בית 2 :

כל פעם מחדש אני כמעט סגורה על זה שסבא של היידי איתנו במטוס/ברכבת/על הספסל בכביש הראשי.

זה ההוא עם הזקן הגדול הלבן, והחולצה המשובצת והווסט. נכון??

ידעתי.

אגב

כמעט בטוח שראיתי מתישהו גם את ספתא של היידי אפילו שבסיפור אינלה כזו…..

נון בית 3:

נכון. נכון שאנחנו רוצים תמיד יותר חופש יותר הרבה יותר זול יותר טעים יותר זמן.  אבל לוח השנה שלנו מוגבל (מי שאוהב את המילה "אבל" שירים יד…..)

אז אם לחזור לשגרה-

לחזור כמו מלך,כמו אבו עלי, עם חזה נפוח ומאגר נצחונות של רגעי כייפ  וחוויה שהיו לנו יחד  שהם הם המתנה האמיתית .

 

 

יללא ממריאים לשגרה!!!!

מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

פוסטים אחרונים