כמה מחשבות ודגשים על הסליחות השנה. הדברים מוקדשים לעילוי נשמת שלושת הנרצחים בפיגוע בבקעת הירדן.
1. "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים". הסליחות מתחילות בקריאה להתעורר. איפה נרדמנו לאורך שנים, ואיך אפשר לצאת מהקונספציה, מתרדמת ארוכה, לא רק כמדינה אלא גם בחיים האישיים.
2. "לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים". אנחנו באים לסליחות הרבה פחות נחרצים השנה. לא מתביישים להתבייש. "עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר, לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים". גבר אמיתי, גיבור אמיתי, מתוודה. "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ", מתחיל הווידוי, וממשיך כך לפי סדר כל אותיות הא'- ב'. הפיוטים המפורסמים – "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת", הופכים לצעקה מהדהדת, בפזמון: "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!".
3. ופתאום כל הפסוקים המפורסמים כאילו נכתבו עלינו: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ". וגם: "כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ". אנחנו דלים ורשים השנה. עניים. חלשים. יוצאים רגע מהפוזיציה מלאת העוצמה, ופשוט מתחננים.
4. ופתאום גם כל התיאורים על הטבוחים והנעקדים, לא נשמעים כמו משהו מתקופת מסעי הצלב: "עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים וּשְׂרוּפִים עַל יִחוּד קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וְחוּסָה עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ". עוד שלוש הלוויות כואבות. עשה למען כל הנרצחים האלה.
5. חלק מהסליחות מלמד אותנו פרופורציות. להסתכל על הדברים במבט של נצח, לראות את הסיפור הגדול. בכל הדורות היו משברים, בכל הדורות יצאו מהם וצמחו. מי שענה לאברהם אבינו, מי שענה ליצחק בעקידת יצחק, ליוסף במצוקה בבית הכלא, למשה מול פרעה במצרים, למרדכי ואסתר מול הגזירה של המן הרשע, מי שענה לכל אלה, לכל הלבבות השבורים, הוא יעננו גם עכשיו.
6. חשוב: החורבן שחוזר שוב ושוב הוא לא רק של קיבוץ בארי ונחל עוז. הוא גם של בית המקדש. "מִקְדָּשֵׁנוּ חָרֵב", כתוב בסליחות, שמזכירות שהמוקד הוא לא רק עוטף-עזה, זה עוטף-ירושלים. שזה סיפור רוחני.
7. ובסוף, יש גם כל כך הרבה נחמה. אלול הוא מתנה. הוא הבעת אמון גדולה בעצמנו, בעולם, באלוקים, בטוב. לא משנה כמה קשה ונמוך הגענו, תמיד אפשר לשנות את כיוון ההיסטוריה לכיוון החיובי והנכון. מעולם לא ביקשנו ככה: "בַּשְֹּרֵנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת". אמן.