היא יושבת מולי ומשתפת: "בסוף כל יום, פשוט אין כוח. חשבתי שזה יהיה כל כך אחרת. היו לי מלא ציפיות. רציתי לרפא את הלב. רציתי חוויה מתקנת, או חוויה דומה לטוב שהיה לי ואיבדתי. רציתי להניח עוגן, אחרי שנים שהסתובבתי אבודה בלב ים. רציתי שולחן שבת. רציתי חיוכים של ילדים. רציתי בית. רציתי שיהיה לי, לנו, טוב".
אין מישהי שלא נפגשה עם הפער הזה מול הרצוי למצוי. מול מה שהתפללתי ורציתי, לבין מה שקיבלתי. זה יכול לפגוש אותנו בכל תחומי החיים. בפרק ב', שהוא עצמו כור היתוך, אתגר המרכז
לתוכו כל כך הרבה חוויות אנושיות מורכבות ומדהימות, מרגישים הכל בעוצמה מוגברת.
אז אם יש פער- מרגישים אותו בעוצמות: שום דבר לא מסתדר כמו שרציתי. הילדים לא מסתדרים ביניהם, לא מתרגלים לשינוי. הקשר לא
נבנה מהר מספיק או בכלל, המשפחות לא מצליחות להתאחד, הלחץ הכלכלי, ובאמצע כל זה הזוגיות שלנו החדשה, שבאה עם טראומות ומטעני עבר.
"בסוף כל יום, אני מותשת", הוסיפה ואמרה "יש קול קטן בתוכי שאני מנסה להשתיק, ששואל, זה באמת היה שווה את זה? לא תמיד יש לי תשובה.
"לרוב, אני בהישרדות. יום רודף יום. עבודה, ילדים, בית, מטבח, קניות, שבת, חג, ילדים שלי, ילדים שלו.
"אני קפטן שמנווט ספינה ענקית. אני מנהלת שתחתיה יש מערכות שלמות. הבית שהייתי רגילה לנהל בפרק א' שלי, הפך להיות מחולק למיליון מגירות.
"כבר לא יחידה אחת אלא חלקים חלקים. בכולם אני צריכה להיות נוכחת, בכולם אני צריכה להשקיע מאה אחוז. בכולם מצפים ממני להיות
נוכחת, חייכנית, מכילה, עוטפת, מבשלת, אופה, מכבסת, מקפיצה, עירנית, דרוכה. ומה איתי? גם לי יש מגירה?"
אני מזכירה לה את "זמן שמים" שלי, את המחברת הזו והכתיבה, שהיא עולם ומלואו, שהיא העולם הפנימי שלה.
כבר לפני שנים הבנתי, שאם אני לא אעשה לעצמי מקום, פשוט לא יהיה לי. לכן התחלתי לנכס לעצמי את הבקרים.
5 בבוקר. כולם עוד ישנים. חושך בחוץ. לרוב יש איזו קרירות נעימה באוויר. קפה.
סידור. מחברת ועט. נשימות עמוקות בעיניים עצומות. כותבת מה שעולה, מנקזת לתוך הדף את
אירועי אתמול, את פחדי היום. את משאלות הלב. ממקדת את התפילות בילד הזה, בילדה הזאת.
בילדה שאני.
אלה רגעים שאני יוצאת באופן אקטיבי מהלופ האין סופי של ההישרדות. רגעים שבהם אני לוקחת
שליטה ושמה את עצמי במרכז כדי שאוכל לקבל את המתבגרת שתתעורר עוד מעט, בחיוך, גם אם
היא לא ממש תחייך בחזרה..
אנחנו בחודש אלול. השנה, יותר מתמיד, כולנו הבנו והרגשנו על בשרנו ממש, כמה החיים משתנים
ברגע. כמה לא ידענו על מה היינו צריכים להתפלל, את מה היינו מנסים בכל מחיר למנוע.
כמה אחריות וענווה כאחד, החודש הזה מלמד אותנו. כמה כולנו, גם החזקים ביותר בינינו, קורסים למול
החדשות, הפנים היפות והמחייכות שאינן עוד, החטופים, המשפחות.
כולנו היינו צריכים מערך תמיכה, אנשים שיתנו לנו יד ויוציאו אותנו מתוך החדשות, יסיחו את דעתנו, יעזרו לנו למצוא את
האמונה והביטחון שאולי הלכו לאיבוד בדרך. ואנחנו עדיין כל כך צריכים.
השנה, יותר מתמיד, אני מבינה שאם אני לא אתפלל על עצמי, על משפחתי, אף אחד לא יעשה זאת.
הרי אף אחד לא מבין את הקושי והניסיון כמוני. אם אני לא אקח אחריות מלאה על חיי ואסתכל
עליהם בבהירות, אפסיק להגיד: 'יהיה בסדר או זה יעבור', דברים לא יפתרו מעצמם.
כשאני התחתנתי בשנית, כשהסכמתי לפתוח את הלב ולנסות להתגבר על הפחד, הייתי מוצפת.
התמודדתי עם ניסיונות ושאלות שלא פגשתי בעבר, גם לא במקצועי כמטפלת. הכל הרגיש חדש, כמו ארץ לא ידועה שצריך לחקור.
אז חקרתי, אני עדיין חוקרת.
היום אני יודעת להגיד לך, שיש דרך. דרך נכונה, יהודית, בטוחה, לבנות בית יציב בפרק ב' יש תשובות לשאלות שלך, יש מפת דרכים בארץ החדשה הזאת שנכנסת אליה.
יש אפשרות אחרת, שהיא לא הישרדות מיום ליום. משבת לשבת. אפשר גם בפרק ב'– לנשום, נשימה עמוקה של שלווה.
אפשר לייצר זוגיות אוהבת ויציבה, אפשר ליצור קשרים בריאים וחזקים עם הילדים, אפשר להגיע ממצב של כיבוי שריפות, למצב של רוגע ושלווה
אפשר ללמוד מטעויות עבר, ולצאת לדרך חדשה.
אנחנו בחודש אלול. חודש הרחמים והסליחות. חודש שבו יש לנו כוח בתפילות שלנו, ברצונות שלנו,
בכוונה שלנו, לברוא מציאות חדשה. מה שתתמקדי בו- יגדל.
זו הזדמנות להתמקד בפרק ב' שלך ולקחת עליו אחריות מלאה.
דווקא עכשיו, בחודש אלול, רגע לפני שהשנה החדשה נכנסת, אני מזמינה אותך לעצור. להתבונן. להקשיב עמוק.
להתחבר שוב לכוחות האלה, שלקחו אותך מקרקעית הניסיון שחווית אחרי שהבית הראשון שלך התפרק,
להאמין שוב שמחכה לך, לכם, עתיד כמו שביקשתם לכם,
להאמין שהקב"ה נתן לך את כל האתגרים והניסיונות שאת חווה – רק מסיבה אחת:
הוא מאמין בך שאת יכולה.
שבתוכך ישנה אישה גדולה
תני לה להתעורר.
תני לה להיות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
נכון,
צריך לנצל את הימים לתפילה
כל תפילה עכשיו מונעת המון המון צער בעתיד
ה איתנו קרוב קרוב
תנצלו תנצלו תנצלו
ולא תשכחו להודות על כל הטוב שהיה בשנה האחרונה
תודה על החיזוק החיובי והעידוד