בימים של דריכות, היישוב הקטן נווה, מהמועצה האזורית אשכול, שלח אליי את הסיפור הבא, לקראת חגי תשרי:
בבוקר שמחת תורה, תחת אזעקות, הרבש"ץ עומרי כהן נכנס לבית הכנסת להפסיק את התפילה, והתושבים ננעלו בבתים. חברי כיתת הכוננות כבר הבינו מה קורה ביישובים הסמוכים – חדירות מחבלים, פצועים, הרוגים, חטופים. מחבלים השתלטו על הכביש הסמוך, ולכן אי-אפשר היה לפנות פצועים לסורוקה. וכך המקום שבו הופסקה התפילה הפך למרכז רפואי מאולתר: תושבי נווה החלו לקלוט שם פצועים מקיבוץ כרם שלום, מהיישוב שלומית, מהיישוב פריגן ועוד פצועים מכל אזור דרום העוטף.
היישוב עצמו היה לעיתים ללא קליטה סלולרית, ללא חשמל ובעיקר – ללא כוחות צבא באופק. כיתת הכוננות שמרה בדריכות על היישוב. אחד מחבריה סיפר שלא היה להם מספיק ציוד, לכן הוא לקח מערימת מתנות בר-המצווה של הבן שלו משקפת, והשתמש גם בה. במקביל, אנשי הרפואה שמתגוררים במקום הפעילו את החמ"ל הרפואי, עד שמסוקים הגיעו לפנות את הפצועים.
כאמור, בגלל המחסור בציוד בסיסי, הם השתמשו בכל מה שהיה להם. בבית המדרש הייתה פרוכת, וגם היא שימשה למרבה הזוועה כאלונקה מאולתרת. הפצועים הושכבו עליה, וכך נשאו אותם החוצה. לפרוכת הזו משמעות סמלית: היא נרכשה אחרי פינוי היישוב עצמונה בגוש קטיף, במהלך תוכנית ההתנתקות. היא ליוותה את המפונים למיקום הזמני שלהם, היישוב יתד, ואז עברה איתם ליישוב הקבע נווה.
שנה חלפה. כל הפצועים שטופלו שם באותו בוקר ניצלו, והם כולם בחיים. היישוב, שפונה כולו לירושלים תחת אש, חזר הביתה לדרום ברגע שזה התאפשר. ועכשיו – מתכוננים שם לתפילות החגים. הפרוכת, מוכתמת בדמם של הפצועים, נשלחה לניקוי, אבל הוא הצליח חלקית. תושבי נווה החליטו להשאיר את הכתמים הדהויים, להפוך את הפרוכת למפה שתכסה את הבמה במרכז בית המדרש ולרקום עליה את המילים הבאות:
"בדמייך חיי. באירועי שמחת תורה התשפ"ד, שימש בית מדרש זה ביישוב נווה כנקודת טיפול בפצועים. המפה הוכתמה בדמם, שופצה וחזרה לשמש בקודש, בקדושתה הכפולה. תשרי תשפ"ה".
שנה טובה ובשורות טובות לתושבי נווה ולכולנו.