על חג הסוכות נאמר "ושמחת בחגיך והיית אך שמח". מפרש על כך הגאון מוילנא שהמצווה הזו, של חג הסוכות היא המצווה הקשה ביותר ליישום מכל תרי"ג המצוות. הדבר מעט תמוהה, הייתכן שכל כך קשה לנו לשמוח בחג?! הרי אנו יודעים שהחגים זה "זמן שמחתנו". מדוע זוהי המצווה הקשה ביותר ליישום? מסביר הגאון: הקושי הוא לשמוח בכל החג. לא רק מדי פעם במהלך החג. אלא במשך כל ימי החג להיות בשמחה.
בפרשת בראשית, חוה אם כל חי, 'זוכה' לקללה "הרבה הרבה עצבונך". נשים רבות נקרעות בין הידיעה כי השמחה היא מקור הברכה ושעליהן להיות בשמחה לבין המציאות הזו, שאנו מכירות כל כך מקרוב, של העצבות. אנו לא סתם עצובות, תמיד יש לכך סיבה מצודקת! זה הבעל הכל כך אטום הזה, המתבגר שיורד לנו לחיים, התינוק שלא מאפשר לנו לחיות נורמלי, עבודות הבית הבלתי נגמרות, חוסר הערכה והתחשבות מהסביבה, ביקורות חוזרות ונושנות ללא הרף, המצב הכלכלי ועוד. אנו יכולות לספק רשימה גדולה ממש מה מונע את השמחה מאיתנו.
בחג הסוכות, האתגר עולה. כאילו לא מספיק אתגרי היומיום הקבועים שלנו, יש לנו אתגר חגיגי למדי: זה לא עוד חג וחול המועד של לעמוד שעות במטבח כדי להכין מטעמים, ולארח על בסיס יומיומי אושפיזין קרואין ושאינם קרואין, זה הדירת ארעי הזו, שממוקמת במרפסת, בחדר הילדים, במטבח או למטה בחצר. זו לוגיסטיקה שלמה של העברת כלים, מיטות, מצעים, חפצים. זו שגורמת לנו להתמודדות עם החום הטבעי של הבריאה, עם הלחות, חוסר המיזוג הביתי, וההשפעה של כל אלו על בני המשפחה. זה הילדים שחווים אטרקציה חדשה אשר מעוררת בהם יצירתיות מתפרצת, מריבות קטלניות, צפיפות איומה, חוסר שקט, וכאוס שלם. מעל הכל, יש אותך. אי שם. שזוכרת שדירת ארעי אמורה לסמל לנו משהו. ללמד אותנו משהו.
במציאות כל כך מורכבת אנו נדרשות לשמוח. לא לחינם זוהי מצווה כל כך קשה להשגה. איך בכלל ניתן לעשות זאת?! בתפילת ערבית אנו מבקשים בכל יום ויום "ופרוס עלינו סוכת שלומך". אנו מבקשים מבורא עולם על בסיס יומי לחוות מציאות של "סוכת שלום" ואנו מקשרים זאת למהות הגאולה. הסוכה כידוע היא זכר לענני הכבוד אשר עטפו את בני ישראל במדבר והיא מסמלת את ההגנה והשמירה הייחודית שזכינו לה מבורא עולם.
המעבר מהבית הידוע והמוכר לנו אל הסוכה הקטנה, הצפופה, נטולת כל האבזור שאנו רגילים אליו, בא ללמד אותנו בראש ובראשונה עד כמה פיתחנו תלות בעולם החומר ועד כמה הנוחות, הטכנולוגיה והקדמה השכיחו מאיתנו את העובדה שמי ששולט אן העולם זה בורא עולם ולא אנו. הסוכה באה להזכיר לנו עד כמה המציאות תלויה אך ורק בבורא עולם. בסוכה קשה להיאחז בגשמי. בסוכה קשה מאוד לשלוט על תנאי מזג האוויר והאווירה כמו שאנו רגילות בבית. בסוכה אין לך תנור, מקרר, שיש, ומדיח כלים. אין ארונות בגדים, ספריית קריאה וחדר משחקים. בסוכה, אנו "פושטות" מעל עצמנו את ההרגלים של היום יום שלנו, ויוצאות אל עבר מציאות אחרת, במרחק פסיעות בודדות מהידוע והמוכר. משם, מהסוכה, החיים נראים אחרת. נתפסים אחרת לגמרי.
מי שמצליחה להתנתק מהבית ולעבור לסוכה במשך שבוע, יכולה לקבל הזדמנות נהדרת להתבוננות עמוקה ומעמיקה באורח החיים שלה. לזהות את הדחפים אשר גורמים לנו להיות משועבדות לחיי היומיום. דווקא בסוכה שהיא כל כך מינימליסטית בפן הגשמי, אנו מגלות שבהחלט אפשר להסתדר עם הרבה פחות אמצעים גשמיים ביום יום. דווקא כשאין לך מול העיניים את הרי הכביסה, הכלים, הריצפה הדבוקה, את יכולה לשים לב עד כמה התרגלת להיות מופעלת מהנראות של הבית. דווקא במציאות הכל כך לא נוחה הזו, את יכולה להרשות לעצמך לעצור את המרדף, להקשיב ולהתבונן, לאן באמת את רצה במהלך היומיום? או ליתר דיוק, איך את הולכת לחזור, בסיום החג הזה, אל הבית הקבוע שלך, אישה אחרת, שונה, משופרת יותר? שמחה יותר?
צריך להבין שעבודת השמחה, מהות החג הזה, יכולה להיעשות בקלות יותר דווקא בתוך הסוכה. שמחה, אין הכוונה להיות במצב רוח טוב. אלו שני מושגים מבלבלים מאוד. אנו רגילות לחוש התרוממות רוח כאשר השגנו דבר מה או שמשהו התרחש בהתאם לרצונותינו, ולקרוא לזה "שמחה". העלה במשכורת, בית נקי ומסודר, מילה טובה שנאמרה כלפינו, כל זה ועוד דוגמאות רבות אחרות, הם גורמים לנו לחוש טוב וזוהי בדיוק הסיבה שכל אלו הם אינם שמחה. שמחה זה מציאות של הנפש שאינה תלויה בדבר. לכן הציווי לשמוח נאמר דווקא על סוכות, על מציאות בו אנו נדרשות "לשמוט" את כל העולם הגשמי, ההישגי, הראוותני, ולהתחבר אל מציאות ה'. מציאות בה אני תלויה רק בבורא עולם. מציאות שאני מבינה שכל מה שקורה לי מושגח, מכוון, ונעשה לטובה גם כשאני לא מבינה. מתוך מציאות שכזו יכולה להיוולד שמחה אמיתית שאינה תלויה בשום גורם חיצוני.
חני רחמין
אשת חינוך ומטפלת רגשית
052-6183831
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
