חג חנוכה, חג שצופן בחובו המון זכרונות ילדות מתוקים מזמן משפחתי איכותי וחמים.
פשוט מרחיב את הלב.
חג החנוכה הוא גם זמן של התכנסות והתבוננות על המרחב המשפחתי שלנו, על הבית שבנינו.
כולנו יודעות שכל חג מזמן לנו כוחות מיוחדים משלו, כוחות אותם אנחנו יכולות לקחת איתנו לחיים שלנו ולשגרה שתבוא בהמשך.
בחג החנוכה יש לנו כמובן את הניסים, את האמונה במציאות מעל הטבע, אפשר כמובן לקחת כוחות מהאור שעולה על החושך אבל אני רוצה הפעם להתייחס לענין של טיהור בית המקדש שלנו.
הרבה פעמים בנישואים שניים, במיוחד אחרי גירושים ושבר בפרק א' אנחנו צריכים לטהר את פגיעות העבר בכדי שנוכל לבנות מחדש את המושג "מערכת יחסים".
בהרבה מקרים הנישואים הראשונים נתפסים כחוויה לא טובה, ככשלון ופגיעה והשאיפה היא להפוך את המציאות הזו במערכת הנישואים השניה למקום שלם וקדוש שוב.
כאשר החשמונאים טיהרו את בית המקדש הם החזירו אותו להיות מרחב קדוש על ידי כך שהם טיהרו אותו מהשפעה זרה.
מה המשמעות של השפעה זרה בתוך הבית שלנו?
פעמים רבות אנחנו מכניסות לבית שלנו ספקות.
ספקות בקשר עצמו, ספקות בבחירות שלנו, ספקות באמונה.
לעיתים אנחנו משוות את מה שקורה בבית שלנו עם בתים אחרים או לא שומרות על גבולות הבית – מדברות על מה שקורה במשפחה שלנו עם אנשים מחוץ לבית. לא בטוחות ב-4 קירות הפיזיים של הבית שאנחנו בונות ולא בטוחות ב"בית" שיש לנו בלב.
הלב שלנו מוצף ברגשות אשר ניתנו לנו כמתנה מאת הקב"ה על מנת שנוכל לדייק לעצמינו מה קורה איתנו ועל מנת שנוכל להתקרב אל עצמינו וכמובן אל בן הזוג שלנו ואל הילדים שלנו.
זו מתנה נפלאה שנועדה בכדי שנוכל לבנות בית טוב יותר, קשר עמוק יותר.
אבל לפעמים ההסתגלות בפרק ב' קשה מאד והיא מציפה אותנו ברגשות ואז, מה אנחנו עושות?
אנחנו פורקות את הרגשות – הכעס, התסכול, האכזבה – במרחב הזה של הבית מול בן הזוג או הילדים, אנחנו מדברות במילים קשות, בביקורת – שימי לב, המילה ביקורת מכילה את המילה קור וכמה קור היא מביאה איתה (ולעומתה המילה מחמאה? חום!) – אנחנו מתקררות ומקררות את הקשרים שלנו ואז מה שקורה זה שהמרחב הקדוש שלנו מטמא. אי אפשר להתקרב וליצור מפגש אמיתי מכיון שכל אחד נשמר מהקור, לוקח צעד אחורה כדי לא להפגע.
חג החנוכה מזמין אותנו להסתכל על מקדש המעט שיש לנו בתוכנו, לטהר אותו, לעבור ממצב של קורבנות למצב של לקיחת אחריות ועבודה. קודם כל עבודה פנימית, כל אחת עם עצמה.
אנחנו יודעות טוב מאד לזהות מה העבודה של הזולת, במה הבעל שלנו צריך להשתפר, במה הילדים שלנו צריכים להשתנות אבל שניה!! קודם כל אנחנו צריכות לזכור שזו לא העבודה שלנו.
אנחנו צריכות להתבונן "איפה אני יכולה לעשות עבודה? מה העבודה שלי במצב הזה?"
נכון, במצב של הצפה מאד קשה לווסת את הרגשות ולשלוט עליהם שלא יתפרצו לתוך המרחב אבל רגע, אולי כאן בדיוק הניסיון שלי? אולי זו בדיוק העבודה שלי עכשיו?
אנחנו צריכות להבין שאחרי שהדברים נאמרים ומטמאים את מקדש המעט שלנו האוירה מורעלת ואיתה נעלמת היכולת ליצור פה משהו קדוש וטהור.
שבוע שעבר ישב אצלי זוג בקליניקה והאישה שיתפה ואמרה בלהט: "אני מאמינה בלהגיד את האמת! צריך להגיד את האמת ואת כל האמת"
והסכמתי איתה, באמת שהסכמתי איתה, אבל הסברתי לה שחכמת הנשים שלנו חשובה לא פחות מהאותנטיות אותה היא שואפת להביא לתוך הקשר. רכות נשית, להיות רגישה לזמן, למקום, לפניות של הצד השני – אנחנו מוכרחות ללמוד ולפעול כך כדי לבנות את מערכות היחסים שאנחנו מתפללות עליהן.
לדעת איך להגיש את הדברים, לא להשפריץ את הביקורת החוצה, לעטוף אותה במחמאות וחום כדי לאפשר התקרבות ולשמור על המקדש שלנו טהור – כל אלו חשובים לא פחות ואף יותר.
בחג החנוכה זכינו בנס פך השמן – פך קטן שהספיק להאיר לשמונה ימים.
הפך הזה מלמד אותנו עד כמה חשובה האמונה.
המון פעמים דברים לא הולכים בקצב שאנחנו רוצות ואז אפשר להכנע לחושך, להרים ידיים.
אבל אם נמשיך להאמין שהגפרור הקטן הזה שאנחנו מדליקות בחשכה, הצעד הקטן הזה שאנחנו בכל זאת עושות יגדל לאור גדול- שם יקרה הנס.
הקב"ה עושה את הניסים במקומות בהם האמונה קיימת – לא במקומות בהם אנחנו מרימות ידיים.
כאשר נחליט שאנחנו מדליקות אור – עושות מאמץ גם אם הוא קטן ובעיקר סומכות על הקב"ה, האור הזה ילך ויגדל ויציף את הקשר שלנו ואת המקדש שאנחנו בונות באור טהור וניסים גלויים.
חנוכה שמח ושנזכור תמיד – "נס גדול היה פה"!