"תמיד אני נכשלת במבחן!…"
"כל הזמן הוא מתחצף אלינו!…"
"תמיד אתה כזה איטי ומתעצל לעשות את המטלות שמבקשים ממך!"
"בחיים ההורים שלי לא אמרו לי מילה טובה!
הטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי עוסק בין השאר הרבה בזיהוי ושינוי של עיוותי חשיבה. אותן מחשבות שליליות המסתירות מאיתנו את האמת, וגורמות לנו לראות את המציאות בצבע שחור.
מלכודות חשיבה נפוצות הן למשל: הכללת יתר, קריאת מחשבות, הצמדת תוויות, חשיבת משפטי 'צריך/חייב/אסור', קפיצה למסקנות, חשיבה של 'הכל או כלום', חיזוי עתידות, הגדלת שלילי והקטנת חיובי, האשמה עצמית/אחרים וטיעונים רגשיים.
אחת ממלכודות החשיבה הפופולאריות היא ההכללה ל"תמיד זה ככה" שגורמת לנו לחשוב במונחים של: "תמיד" או "אף פעם"… "כולם" או "אף אחד".
כולנו רוצים להיות כל הזמן הכי טובים שאפשר.
להיות בן הזוג המושלם, ההורה הכי טוב, להגיב תמיד נכון ולהיות המחנך או המטפל האידיאלי בכל מצב…
אך שוב ושוב, אנחנו מתאכזבים…
כי לפעמים זה עובד לנו יותר ולפעמים- פחות…
איך בכל זאת ניתן לעשות את זה, אם בכלל, ולהצליח להיות "תמיד" כפי שאנחנו באמת רוצים להיות?
בפרשת השבוע המילה "תמיד" בולטת וחוזרת כמה פעמים בהקשרים שונים.
אהרן הכהן נצטווה "להעלות נר תמיד" ולהניח את הציץ "על מצחו תמיד".
בסוף הפרשה אנו גם מגלים פרטים על הקרבן ששמו הוא "קרבן תמיד".
גם במצוות מחיית עמלק, המצטרפת לפרשה הזו כתב הרמב"ם: "מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים (של עמלק) ואריבתו כדי לעורר איבתו".
אבל רגע אחד…
הרי שום דבר מהדברים הללו לא באמת נעשה "כל הזמן"?
אהרן היה מעלה את הנרות רק פעם אחת ביום ולא 'כל היום', אז מדוע נחשב שאהרן מעלה "נר תמיד"?
הכהן היה לובש את הציץ רק כאשר הוא היה לובש את שאר בגדי הכהונה, אז כיצד הוא קיים את הציווי, "והיה על מצחו תמיד"?
גם את "פרשת זכור" אנו קוראים רק פעם בשנה, ואיך זה מסתדר עם הצווי לזכור את מעשי עמלק "תמיד"?
כנראה שאנו זקוקים להגדרה מחודשת של המילה "תמיד".
במילה "תמיד"- משורש "התמדה"- אין הכוונה ל"כל הזמן"…
אם אנחנו רוצים באמת 'להתמיד' עלינו להיות בעיקר עקביים. אנו צריכים לקבוע לעצמנו זמנים שבהם ניישם את הדברים שחשובים לנו באופן קבוע ועקבי.
גדולה כוחה של העקביות על כוחה של התדירות.
צעדיו העקביים של "הצב" הישגיים יותר מריצתו הזמנית של "הארנב".
אהרן הכהן אמנם הדליק את הנרות 'רק פעם ביום', אך הוא עשה זאת ברציפות-בכל יום, בלי פספוס של פעם אחת אפילו. תמיד.
רש"י כותב בקרבן התמיד "תמיד: מיום אל יום, ואל יפסיק יום בנתיים"
קביעות של פעם בשנה על פני כל חיינו היא משמעותית יותר מאשר תקופה כזו או אחרת של מיקוד בתחום מסוים, ועזיבתו כליל בהמשך…
אנחנו כנראה לא יכולים להיות הורים מושלמים 'כל הזמן' ואולי זה גם לא נכון מלכתחילה שנהיה כך, ונאפשר לילד גם ללמוד ולהתנסות ולהתלמד במצבים אחרים ולשמש לו כדוגמא אישית.
דונאלד ויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים המפורסמים טבע את המושג "אם טובה דיה" כאבן יסוד לכך ששחרור הדרגתי הוא חיובי ונצרך לקשר. האם הטובה דיה מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה.
בתחילת חיי התינוק ההתאמה שביניהם מושלמת כ'יחידת אם תינוק', אך היא מתמעטת בהדרגה.
כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות.
האם 'שאינה טובה דיה' נכשלת בלספק סביבה מושלמת, או כושלת בביצוע התרחקות הדרגתית, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד.
יש בכך משום תשובה ל'הורות המושלמת' ש(אין)לנו.
כנראה שאין באמת חיה כזו. ושגם לא צריכה להיות באמת.
כנגד פעם אחת שההורה יצא משליטה יש לילדיו מאגר קיים של 'חוויות טובות דיים' בכדי לאזן ולהתמודד בחוסן אישי שלהם ובכך גם ישנה התפתחות בריאה ונצרכת בדרך שבעולם.
אז להיות מושלמים 'תמיד' כנראה שאנחנו לא יכולים וגם לא צריכים.
אך אנחנו בהחלט יכולים להחליט, שבכל יום או בכל שבוע למשך זמן מה קבוע, כאשר ילדינו חוזרים מחוק לימודיהם, ועשר דקות נוספות לפני שהם שוכבים לישון, נהיה ההורים המושלמים בתבל, בדיוק כמו שחלמנו להיות. בזמן הזה באופן קבוע, 'תמיד' הילד יהיה במרכז תשומת הלב, תגובותינו תהינה פרופורציונאליות, מעודנות, נעימות ובונות..
רק למשך עשר דקות, אבל בכל יום!…
"צא הלחם בעמלק מחר".
אנחנו מצווים להפסיק לומר "מחר!"
עלינו להלחם בדחיינות ה'עמלקית' הטבועה בנו, לתזמן ולקבוע לעצמינו זמנים קבועים של מימוש עצמי כמו שהיינו רוצים להיות באמת, ולהפוך את "המחר" שלנו ל"היום"
כי הרגע הזה ממש – ההווה כשלעצמו, אם נבודד אותו, לרוב הוא טוב.
מה שמפריע לנו באמת זה הפחד מהעתיד או העבר שרודף אותנו וממלא אותנו בתפיסות שליליות.
אין 'תמיד'. אין 'שלמות' בעולם. יש קביעות ועקביות. יש מאמץ והתמדה. יש גם נסיגה והרפייה, יש השלמה והכלה. ומחר יש יום חדש ואפשר לנצח גם בו.
אחת הטכניקות להתמודד עם משפטי הכללה של "תמיד", "אף פעם", "כולם" ו"אף אחד", היא פשוט להתרגל להציב לעצמנו בסופה 'סימן שאלה' ולהתרגל לשאול את המחשבה שחולפת לנו בראש בנימת שאלה- "תמיד?" האמנם? הרי לפעמים קרה גם אחרת…
חשוב גם להתרגל לציין לעצמנו את המשפטים הנגדיים: "כעת", "כרגע זה המצב", "בינתיים".
גם אם זה קצת מלאכותי בהתחלה או נראה שאנו נטפלים ל'הגדרות' ולא לתחושה, יש לכך השפעה בהמשך וזה נועד לתת פרופורציות גם בראש ולהבין שגם אם כעת אני מרגיש לא טוב, זה רק 'בינתיים', מצב עכשווי שעוד יכול להשתנות…
כדי שלא נהיה 'קרבן תמיד'!
אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל 'מרכז חוזקות'.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
