אני רוצה לחלוק אתכם חויות על החלון שהתנפץ לנו בבית מההדף של הטיל, זה שנחת ברמת גן, ועל חלקיקי הטילים שנשרו לנו יום אחרי, ממטח אחר, בחצר. אני רוצה לספר לכם על הילדים בשכונה כאן שאספו חלקיק חלקיק ולא הפסיקו להגיד "המתכות האלה היו באיראן ועכשיו הן כאן". זה הרגיש קוסמופוליטי.
כששאריות טילים נכנסות לקופסה חד פעמית כמו גוגואים באוסף, וילדים צועקים ברחבי הרחוב, "וואי, זה אחד ממש שווה, תביא גם, איפה מצאת?", את כבר יודעת שאת בידיים טובות של ילדים שחיים שיגרה בני ברקית מעניינת, אפשר כאילו לנשום רגע לרווחה.
אבל הבטחות צריך לקיים והתחלנו משהו בשבוע שעבר.
נו, על חברה שלי, מסכת סוטה, ורשימת הדברים שחז"ל כבר אמרו שיתרחשו בעידן הזה, הפסקנו בדיוק באיזה סעיף הכי דיבר אליה מתוך הרשימה.
הפסקנו כי היתה אזעקה.
כדי ללכת אל הסעיף שהכי ריגש אותה אני הולכת אל הכלב שלה.
זה שבאתי אליה וקפץ עליי. זה שבאתי אליה וליקק אותי. זה שניגבתי עם השרוול שלי את כל הרוק שהוא השאיר עליי. ואוי למי שעושה עכשיו צליליי גועל.
לא ידעתי כמה השפעה יש לבעלי הכלבים על הכלב שלהם. לא ידעתי כמה הכלב שלהם יכול להשפיע עליהם.
אומרים שפנים של בני זוג הופכים דומים עם השנים, אני לא מצליחה להתחבר לתיאוריה, לא כל כך רואה את זה, כן רואה כמה דמיון של חלקי אופי שונים יכולים להפוך להיות קרובים יותר אחרי שנים של לימוד משותף.
יש גם תיאוריה מקבילה הטוענת שבעלי הכלבים נהיים דומים לגזע כלביהם. תארו לכם מה קורה למי שרכש לעצמו כלב מגזע בולדוג, ואיך נראית גברת שיש לה בבית כלב זאב.
עכשיו ברצינות:
אני לוקחת פיסת אוצר ממה שכתב הרב רפאל ברלזון במוסף "שבת קודש" של יתד נאמן, בפרשת שלח. זה האחרון.
אוצר שעזר לי להדליק אור על 'תובנת סמיכות האירועים' שהיתה לי בדקות הראשונות אחריי שחברתי התרגשה מהנבואה הספציפית הזו.
הרב ברלזון כתב,
"מה סוד סמיכות פרשיות המרגלים וקרבנות נסכים?(וז"ל רבינו בחיי בהקדמה לפ' חיי שרה: "ומן הידוע שכל הפרשיות שבתורה, כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו, יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחינם נסמכו, ומתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חכמה מפוארה בהוראת חידוש העולם, או בסוד היצירה או בחכמת הטבע…")
חברתי הפתיעה אותי ומתוך כל הרשימה במסכת סוטה, 'סמיכות מציאות', היא נעצרה על מה שכותבים חז"ל על הכלב.
כלב?
כן כן כלב.
"מה זה? תקריאי שוב את זה על הכלב?"
"פני הדור כפני הכלב?".
"זה יפה", היא אמרה,
"זה בקטע שלילי", עניתי לה, והכלב שלה הסתכל עליי בפניו ביושבו מתחת לשולחן, "זה מדבר על עזות וחוסר בושה, או על צביעות של מה שמראים בפנים ששונה ממה שיש בלב".
"זה לא שלילי, זה מאוד עוצמתי".
"זה אומר שהדור נמוך", ניסיתי. "פני הדור כפני הכלב".
"זה לא". היא התמידה.
והסברתי לה את טיפשותו של הכלב עם הפירוש הידוע של המקל שמרגיז אותו ושהוא לא יכול להבין שזה לא המקל אלא מי שמניע אותו, והיא המשיכה, "עדיין, זו מחמאה לדור ומחמאה לכלב".
והקראתי לה את הפירוש שמצאתי של הגאון הרב ישראל מסלנטר זצק"ל שביאר "שכשרואים עגלה נוסעת וכלב רץ לפניה אי אפשר לדעת מי הוא המנהיג ומי המונהג, לכאורה הכלב הוא המנהיג כי הלא הוא רץ לפנים והעגלה נוסעת אחריו. אולם כשמגיעים לפרשת דרכים רואים כי הכלב עומד ומחזיר פניו לראות לאן העגלה נוסעת. מזה נדע כי לא הכלב הוא המנהיג אלא רץ הוא לצד זה שתכוונו העגלה".
והיא המשיכה, "די זה גאוני",
"מה?"
"המה שהקראת לי הזה.
"אין לך כלב אה?"
היא שאלה, "את יודעת כמה פעמים אני מתפעלת מהכלב שלי, כשאני מטיילת איתו והוא רץ רץ קדימה ואני מחזיקה בקצה הרצועה, ואז, כשמגיעים לצומת, הוא עוצר.
הוא מחפש את העיניים שלי, מרגיש את תזוזת הכוון שלי, מקבל אישור, במבט, והולך לאן שאני מאשרת לו ללכת. עם כל אהבתי אליו, לכלב אין החלטה, הפנים שלו נשואות אלינו, אם אנחנו נהיה טובים הכלבים ילכו לאן שאנחנו מחליטים, כמה אחריות זה שם עלינו"?.
"פשי" אמרתי לה, "יפה. בואי איתי. אנחנו ילדות של העם היהודי. אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים מהרגע שיצאנו לדרך", אמרתי לה, "יש לנו מקום על העגלה, גם אנחנו עלינו עליה רק לא מזמן, כבעלי תשובה, יש לנו המון מקום על העגלה, תעלי. תביאי איתך גם את הכלב".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
