היא נכנסה בכתפיים שמוטות. עייפות. צוואר קצת כפוף. בדיוק חשבתי לעצמי שאיזה קטע, בקליניקה השניה הצמודה אני יכולה לעשות לה עיסוי שישחרר לה את הכיווץ הזה.
היא ישבה מולי בקליניקה על הכורסה האפורה וכיווצ'ה את הכרית הורודה בידיים. היה לה ממש קשה לדבר, ראיתי.
כשהיא כבר הצליחה לדבר היא סיפרה לי על השברים המשפחתיים שיש אצלם בגלל המצב המורכב. היא בת חמישים פלוס , גם היא כבר סבתא לכמה זאטוטים , יש לה ניסיון חיים של אישה עשירה ויש ימים שהצער מאיים לשטוף אותה.
עבר עליה חופש עם המון קרעים וריחוקים ,וילדים שמצליחים להראות לה למה לא ואיך לא -במקום לנסות איך כן ולמה כן . היא כבר עייפה מהצער. בחורף הולך להיות לה יום הולדת והיא הודיעה לבני המשפחה שהיא לא רוצה שום ארוחת ערב , ושום מסיבה. ולא בלונים ולא מתנה – כי מבחינתה עד שאין שלום ואהבה בין הילדים היא לא מילאה את היעוד שלה.
אז ישבנו יחד ומצאנו עוד המון המון שורות קטנות של ייעוד, והצלחות גדולות ורגעים של פאר העשייה האימהית, וניצוצות של קדושה לשמוח בהם, ואת כל הדברים המרגשים והטובים שבעצם מרכיבים את החיים שלה, ואז הגענו גם לחלק הכואב -שאין מה לעשות- צריך לפרק אותו. והתחלנו לבדוק מה בעצם התפקיד ההורי. הסכמנו יחד, שהתפקיד הוא להורות כי הנה מלשונו באה המילה "הורים", ויש עלינו להורות לילדינו את הדרך, כולל כל סולם הערכים שאנחנו מאמינים בו . אבל כאן נכנסנו ללבטים- כי אם הילדים שלה לא חברים מה התפקיד שלה?!
אולי התפקיד שלה הוא להביא אהבה ביניהם להשפיע טוב להנחיל ערכים של יחד ושל דאגה אחד לשני ואכפתיות, כפי שהתורה מצווה מאיתנו וכלפי זה. ואולי התפקיד שלה הוא לשחרר, כי מה שהיא חשבה עד היום שקוראים "משפחה" מין דבק מנוקד של המון אנשים שדואגים אחד לשני ללא הרף – לא עובד בחיים האמיתיים – ואולי זה סתם אוסף של אנשים אקראיים שכל אחד מהם ממשיך בדרכו והמחויבות לא נשארת לנצח ואמא צכה לשחרר….?
ואחרי הרבה דמעות והמון כאב שנשארו על הרצפה בחדר שלי (טוב שיש לי שואב שוטף שמנקה את כל זה) הבנו שבסוף הכותרת היא לעשות את רצון השם באהבה ואם את מאמינה שהדרך שלך בגידול משפחה ובעבודת השם, הערכים שאת מאמינה ומנחילה, עוברים דרך עיקולים ופיתולים שקשה לך איתם – עדיין זו הדרך שלך. עדיין זה מה שאת צריכה לחדד ולזקק אצלך. את יכולה לקחת עצות ורעיונות והקלות ופטנטים מהמון אנשים ומכל הסביבה – אבל בסוף פסיעות הרגליים וכיבוש היעד הם שלך. ובסוף בסוף בשלט שמלווה אותך לאורך הדרך בעצם כתוב – גם אם אנחנו לא רואים "שיוויתי השם לנגדי תמיד".
אנחנו יושבות ומכניסות משמעות בכל המעשים שלה כאמא כדי שגם כשהסביבה מקטינה אותם, לא מסכימה איתם, שואלת שאלות ומציבה סימני קריאה באדום זורח – שיהיה לה כוח פנימי, או משמעות להמשיך לעשות את מה שהיא מאמינה שהוא הוא התפקיד שלה בעולם.
רק כדי לחזק לה את המקום והכיוון שהיא בחרה בו, אנחנו נזכרות במילים מן המקורות "כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם מה אני מבקש מכם – אלא שתהיו אוהבים זה את זה תהיו יראים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה".
היא יוצאת עם כתפיים זקופות יותר.
פתאום היא שמה לב לפרחים באדניות, פתאום היא שואלת על החצר שלנו.
איך שהוא אני חושבת על הדרך שלי בעולם כמה דברים מתוך מה שקורה בקליניקה בעצם נגעתי בהם באופן אישי איזה מדהים זה שאני יכולה לטאטא את הרע של אחרים בטוב שקרה אצלי (אל תחשבו לא תמיד זה היה נראה טוב. בתחילה זה היה נראה רע מאוד- אבל אחרי שפטרתי את זה…זה נהיה טוב)
ואז אחרי שנסגרת הדלת גלגלי המוח שלי מתחילים לעבוד. איך על אותה סיטואציה אצל אנשים שונים במשפחות שונות, לא תמיד התשובה תהיה זהה ליתר דיוק אף פעם התשובה לא תהיה זהה כי לך עוד מיטל לכל אחד מאיתנו האתגרים שלו הסביבה שלו והחלק הקטן בעבודת המידות שבגללה השם הביא לו את הניסיון הספציפי הזה. יש משהו שהשם רוצה מאיתנו יש משהו שהקדוש ברוך הוא רוצה שנבין ונחדד ובתכלס זו עבודת השם האמיתית שלנו, זו עבודת המידות המאוד אישית של כל אחד מאיתנו. כבר אמר שלמה המלך עת ל…. ועת ל….. ובעצם בעבודת הבירור שלנו גם את זה אנחנו מזקקות בחדר הטיפולים.
הקליניקה שלי נמצאת בחדר של אחד הילדים שיתגרו ועדיין מאתגרים אותי אני מלטפת בעדינות את הקיר חושבת כמה מילים טובות, יקרות, אוהבות, קדושות, תמונות בקירות האלה – פשוט נספגו, ואיזו תשובת המשקל מתרחשת בחלל הזה.
כבר סיכמנו ששבוע הבא היא תבוא עוד פעם יש לה עוד משהו להושיב במקום, בוא נראה באיזה אחד מפרקי חיי זה יגע הפעם…..
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
