ואז ישבתי כבשה בין שבעים שאינם כבשים וניסיתי להתכווץ קטן קטן שלא יראו אותי (זה היה בין קשה לבלתי אפשרי). זו היתה גבוצה לשם מעקב על בריאות, וכולם שם היו לא דתיים. הייתי הדוסית היחידה . בראש עמד לי שמיד אחרי שמסתיים המפגש הזה אני עפה הכי רחוק מפה שאפשר. בפועל, העוס"ית שהנחתה את המפגש היתה אלופה בלתת מקום לכל אחד ותשובה מקצועית לנושא הקונקרטי, ונשארתי כבשה בין שבעים כבשים אחרים למשך תקופה ארוכה ומפעימה. למדתי שם ליישם בריאות מאד ספציפית בחיים שלי, ולמדתי שם לקשור קשרים בין בני אדם. כי אם במפגש הראשון הרגשתי חוצנית, שונה ולא שייכת -במפגש האחרון אנשי הגבוצה כבר הוזמנו לחתונת הבת שלי.
ולמה?
כי מצאנו את המחבר.
כי בסוף בין מיליון נושאים וכותרות וגבוצות ואנשים ודרכים ומחשבות- אפשר תמיד להתבונן על המפריד, ולמצוא המווווון, ואפשר לחפש את המחבר ולהשתמש בו והתוצאות בהתאם זה כמו כביש עם צומת – לאן שרוצים להגיע, לשם מסתכלים , מכוונים ומיישמים. נקרא לו "מסלול זוג או פרט". זוז או חֶבֶק. רוצה הפרדה?! אז לחפש את המפריד. רוצה חיבור?! אז לחפש את המחבר.
ככה זה בזוגיות, ככה זה בהורות, ככה זה עם עצמך, ככה זה עם מעגלים סובבים.
וגם עם הילדים שלי, מאד קל בזמנים קשים למצוא את המפריד. זה צף על פני השטח כמו בועת שמן מכונות שחורה שלזגה מהאוניה. זה בביגוד שמשתנה, בשפה האחרת שלא נשמעת לנו באוזן, במילים שאנחנו לא רגילים לשמוע והאוזן שלנו עוושה מן צפצוף כזה ארווווך, מן טווווווו כדי שלא נשמע , זה בדעות החדשות שמתיישבות לנו במוח כמו קורי עכביש ואינלנו מושג מי חינך את הילד הזה, בהתנהלות, בערכיות שמשתנה, בסדר העדיפויות שאנחנו לא מצליחים להבין ולקבל, בחברים החדשים (אמא תכירי את לירז/ליטל/לירון/לישפע/ליברע/ליבנגזורע-נו סתם המצאתי הרגע, מה זה משנה) ובסדר היום של הכנסת החדשה שחזרה מהפגרה עם שיער פזור בצבע כחול אוקיינוס בסערה.
והכי קל להפריד.
כי זה באמת לא קשור אלי
וזה באמת לא סדר היום שלי, והערכים וכל המילים שכתבתי קודם.
אבל היי – אם בצומת ניסע לנתיב של "זוג" , נמצא את המחברים- ואם נדווש לצד של ה"פֶּרֶט" – נמצא לאורכו את גדר ההפרדה של הקו הירוק, או האדום. מה שתרצו.
כי בסוף בסוף לכולנו יש חיבורים טבעיים מעצם היותינו אנשים ואדם, נלחמים בסוכר לבן וקמח , חובבי עצלות או חריצות, מקשיבי מוזיקה כזו או אחרת, בוחרי פסטה טריה או מתועשת עם רוטב אלפרדו או אלברטו או פומפדורו. תמיד משהו יש מחבר . שימו חבילת נשים בחדר, מכל המגזרים- ותראו איך תוך דקות נושאי השיחה משתלבים באופן טבעי לדיאטה ואופנה ואם זכה ליי- השיעור האחרון של הרבנית ימימה. או תניחו ערימת גברים והנושא יהיה הדף היוימי, או להבדיל מכוניות והריבית בבנק. ניסיתי את זה. זה עובד כמעט על אוטומט.
באחו ההוא, של סדנת הבריאות, היו מלא כבשים, שמצאו בסוף חיבורים משותפים. זה התחיל מהתעסקות עם בריאות ותזונה והמשיך בדברים הרגילים שאנשים מתחברים בהם. ועד היום, שנים אחרי , אני בקשר עם חברות שאם הייתם שואלים פעם לא היה לי גרם שיג ושיח איתם.
גם כשהחלו חגיגות "אירועי ההפרדה" אצל הילדים שלי, התחלנו יחד לחפש מה מחבר. האמת שאצלינו תפס חזק מוזיקה אמנות וטיולים- ושימו לב שהרבה פעמים הדברים המחברים יהיו תחביבים למיניהם – גם בזוגיות, גם בהורות, גם בחברות ואפילו כשאנחנו מחפשים את החיבור לעצמינו…. אז תתחילו לחפש מחברים (תגידו את זה – מַחְבָּר,שם העצם, לא רק שם הפועל) ותפעילו אותם. לאט לאט תראו כמה המשותף רב על השונה, וכמה זה משפיע גם על ההרגשה הפנימית והרגש.
וזה כלכך חשובבב. גם להם וגם לנו. כי אם פעם , בימים שהכל זרם טבעי לא ידענו לחפש מַחְבָּרִים, אז פתאום זה משהו שממש צריך כי אם לא – נוצרת התרחקות טבעית. וחבל. ויש- יש כח על שיכול להתגבר על בורות ריחוק. כמעט כח קסם.
אז למה לא לנצל את כוח העל הזה עם הילדים שלנו? דווקא ברגעים שהם פחות שייכים, שהמעשים שלהם מוציאים אותם מאיזשהו כלל שהם נכללו בו עד עכשיו. לחפש את המחבר ביתר שאת, ולהשתמש בו כדי לאסוף את העדר . שאף כבשה לא תזלוג החוצה.
נון בית אחד:
אם יש לכם תקופה קשה, קחו דף ועט ופשוט תרשמו מה מחבר בינכם לבין מי שקשה לכם איתו: בני זוג, ילדים, בן משפחה. תתחילו מהדברים הכי פשוטים עד גיחוך (יש לנו עיניים) ולאט לאט תראו איך הרשימה גדלה ומתארכת….
נון בית שתיים לדוגמא:
כדי להעצים את המחבריזם, אנחנו עושות-בנותיי ואני- ערבי שירה משותפים . המשתתפות הן חרדיות ושפחות, נשים בנות 20-80 וכולן שותות יחד קפה, ודופקות את הדיאטה עם איזה עוגה או קרקר, ומוצאות מכנה משותף באקורד ובמהההההלל. כבשות. כבר אמרנו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
