מאז היותי בכיתה ט' היינו איכשהו מסתדרים
ומוצאים מקום (בעמידה על רגל אחת) לתפילה בישיבת פוניבז'.
הגעגוע לתפילה בישיבה היה מתעורר מהיום
הראשון של הסליחות. מאות בנות סמינר היו
משכימות קום להתחנן לסליחה. היינו מגיעות
לסמינר באיחור, ובהבעת פנים שכולה "חשיבות דקדושה" היינו רומזות למורה שהתפללנו כבר…אף אחת מהחברות היקרות שהייתה צועדת איתי ב 6- בבוקר כבר לא לצידי.
הן מפוזרות ברחבי הארץ. כשאני ממהרת לישיבה הן דוחפות בקבוק לתינוק הרביעי
בלי עין רעה. ואני צועדת כבר פעם רביעית בלי אף חברה מהכיתה… את כולן
נשאה הרוח. את כולן סחף האור. נותרתי לבדי לאמירת סליחות…
לא צריך חברה כשצועקים "ד ד'…" אבל אם מתבוננים מסביב ולא מוצאים אף
חברה בת גילך שנמצאת במצבך- אז זועקים: "ד' ד', גם עלי תרחם".
הגעתי לישיבה. חברה (מבוגרת ממני) מההשתלמות הייתה שם. חייכתי מרחוק.
היא חיוותה תנועה ביד שאומרת: "תתפללי גם עלי". "ואת עלי??" שאלתי עם
האצבעות. היא חייכה ועשתה עם הכתפיים תנועה של "אין לי כוח".
התפללתי…
"רבש"ע. תודה שאמא שלי אוהבת להתפלל. תודה על כך שכל הדלקת נרות
שלה נראית כמו תפילת נעילה. ספגתי אהבה עמוקה לתפילה. אבא, אל תייאש
אותי, טאטא הלף מיר, תעזור לי, תעזור לבחורה הזו, שלא נימנע עצמנו מן
הרחמים… תן לי כוחות, תן לי דמעות, תן לי כוונות, תכוון אותי שאדע על מי
וכמה ואיך לבכות".
ושומע קול בכיות העניק לי באותו הבוקר אוצר דמעות שלא ניגמר. התפילה
הסתיימה. אותה בחורה פגשה אותי ליד הכיור ביציאה מעזרת הנשים של
הישיבה. "טובי, מאיפה הברזים האלה? אני כבר התייבשתי…המורות בסמינר
היו מצטטות את בעלי המוסר שאומרים שכשכואב צועקים. אבל אני כבר מעבר
לשלב הזה. אין דמעות בצנרת…"
היה משהו מאד עייף ומריר בדיבורה. לא עניתי. מה אפשר לומר? הסתכלתי
אל תוך עיניה, שתקתי ואז היא אמרה: "תגידי לי את האמת, מה את חושבת?"
"שאני מקווה שבחיים לא אהיה במצב הזה". "למה, את מתארשת?" – "לא ידוע
לי על משהו רציני. אבל כן ידוע לי על כוח רציני שקיבלנו – כוח התפילה. אני
פשוט בכיתי בשבילך כי הבנתי שאת בונה על התפילה שלי. בפה מלא אמרתי
'השם תן לי דמעות וכוחות'".
"את מדברת כמו איזה מדריכה בסמינר שמתלהבת מהשיחה שלה בכיתה י"ב.
אצלי זה נגמר" סיכמה בציניות.
למחרת כשהגעתי לישיבה תרתי אחרי חברתי להשתלמות. היא לא הייתה שם.
באותו בוקר בכיתי אפילו יותר חזק. פתאום היכתה בי ההבנה שברווקות לא
עומדים על מקום אחד. או שהופכים למרירים, עייפים וחסרי אמונה חושית או
שהופכים קרובים אל הבורא ואז הכל כדאי ושווה…
בכל יום כשעזבתי את הישיבה ומיהרתי להסעה לבית הספר עליתי לטנדר בחיוך
אמיתי. לא בגלל שקל להיות בת 25 רווקה ש'תוקעת את אחיותיה בחדר הילדים'.
רק בגלל שזה יותר קל כשמתפללים חזק, וגם כשאבא אומר "עלי להכאיב" אם
מרגישים את קירבתו ואהבתו זה יותר קל.
חני אחותי הצעירה היא היצור הכי אצילי ומיוחד שהיכרתי. מה הפלא שהייתה
מוצפת כבר בהצעות? מי לא רוצה לגשת לשידוך עם נסיכה שהיא גם צדיקה?
שלושה ימים לפני יום הדין חזרתי הביתה. אמא סיפרה לי שנקבעה פגישה עבורי.
"ומה עם ההצעה לחני?"
"בואי נחכה עם זה לאחרי ראש השנה. אולי הקב"ה יכתוב לנו ישועה קודם…"
– ענתה אמא וקולה נשנק.
הפכתי את העולם. נכנסתי אל מרן הגר"ש אלישיב זצוק"ל. גדול הדור רכון אל
הגמרא. הרב אפרתי סימן לי לדבר. "ההורים שלי מתחילים לשמוע שידוכים
לאחותי הצעירה וזה מאד קשה להם", לא יכולתי להמשיך. נצמדתי אל הקיר
ובכיתי. הרב אפרתי שייבדל לחיים עמד בזוית החדר. הרגשתי כמה כאב
ואכפתיות יהודית יצאה מהפינה הזו. הוא מילמל משהו ביידיש שהיה נשמע
כמו "היא מחכה" מרן הגרי"ש אלישיב הרים את ראשו, הביט לכיוון שלי ושאל
"ומה את חושבת?" – "לא אכפת לי" עניתי בקצרה. (ובליבי חשבתי: "שתתחתן.
את המצב שלי זה לא ישנה. אני צריכה את הישועה שלי")
"היא תתחתן וגם את תתחתני. לא צריך לדאוג", אמר וחזר לגמרא. הרב אפרתי
רמז לי לצאת ואז בחוץ אמר בחמימות שלא אשכח: "שתהיה לכם שנה טובה
ובשורות טובות".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
טובי, אני קוראת את המדור שלך בעיתון
אצל אמא שלי כשאני מגיעה….
וכל פעם שאני פותחת את קטיפה ישר מהסוף….
הפעם קראתי באתר…
ישר כח! כל שבוע מחדש אני מתמלאת בכח!!!
ולתגובה-
התרגשתי מההגדרה המדוייקת
ומההבנה שהכתה בך…
ואני מתחברת ומחזקת את ידיך.
בכל התמודדות בעולם-
או שמתעלים יחד איתה…
דרך קירבה מתוקה לה' יתברך
והרגשת חברות מתוקה שאין כמוה….
ואשרי מי שזכה…
הוא לא יוותר על ההתמודדות בשום הון שבעולם.
כי הרווח מתוק מכולם….
או שנופלים למרירות השחורה של החיים….