”אבא תעזור לי” טובי ברון בטור מטלטל…

איך הופכים את הבמה לשופר?
מבחינתי השופר הזה היה גם רמז שאולי לא מהר
כל כך אפגוש את החופה.
הייתי בחורה צעירה. חמש שנות הסמינר הסתיימו
לא מזמן (באופן יחסי להיום היינו מכנים את זה
בטרם עת…) חברותיי עזבו את הקן. נשארתי בבני ברק בלי השותפות
לחיי נעורי.
אין מה לעשות, אלו החיים. אין מה לעשות? בעצם, בטח שיש – להתפלל.
הלילה הזה היה מהארוכים בחיי. נשארתי ערה עד מאוחר באותו לילה.
לפני שאתפלל אכין את הלב – חשבתי לעצמי.
השמיים היו בהירים והירח במילואו. יכולתי לדמיין אותו צופה בי מן הצד
ומזכיר: “לכל אחד שליחות. להאיר משלו לאחרים או להאיר ממה שהוא
קיבל מהאחרים”.
רציתי לעשות. אהבתי לתת. לחשתי את מילות הקסם של סבתא אסתר:
“טאטע העלף מיר” -”אבא תעזור לי”.
המשכתי ללחוש לעצמי ולריבוני: החברות הטובות שלי התחתנו משום
מה, וגם הרחיקו לכת.
אתגרים חדשים מצפים לי בחיים. מה שהיה אתמול כבר לא יהיה. אבל
אתה אבא שבשמיים – אתה לא משתנה. אתה לא מתרחק. תמיד תאחז
בידי מקרוב. זה היה לילה מכונן בו למדתי שאין טוב מתוק מהטוב שעליו
מדבר דוד המלך במילים: “קרבת א-לוקים לי טוב”.
זה הלילה בו התחלתי חיים של בחורה עצמאית שתזדקק מאד לאנרגיה
הטובה שמביאה קרבת א-לוקים. אנרגיה שתעזור לבטריות שלי לשרוד
במשחק הרווקות 15 שנים ארוכות…
דיברתי עם השם כדבר בת עם אב אוהב. בלבבי משכן נבנה והולך. שנים
של המתנה, יסורים ותלות עוד יוסיפו מלט בל ינותק שיאחז את כותלי
המשכן הזה, המשכן בלב של כולנו. הוא לעולם לא יחרב. כדאי לבנות בו
נדבך בכל יום, והלוואי שלא מתוך ייסורים.
ככה, תוך כדי שיחה עם טאטע שבשמיים מבלי משים נשלחה ידי אל אחד
ממדפי הספרים שבחדרי. פתחתי את העמוד שהשם זימן. זה היה דף בו
הודפסו מילותיו של הרב אורליאן זצ”ל: “הארע לך היות בלילה בחצות נוח
דומם כשעיניך חציין עצומות והוגה לך באדם ועולם ושוכח מאווייך כולם
ונשמתך אין לה כי אם היא לבדה וא-לוקיה שלה…”
בדיוק מה שהייתי צריכה. הרב אורליאן כתב לי וד’ הקריא לי.
ורגע לפני שיצאתי מרגעי הקסם של התפילה, הוספתי: “אבא, עוד דבר
אחד להיום. תמציא לי עבודה”.
השוק היה רווי ברמה שמעוררת דאגה מובנת. מה יהיה? כל כך הרבה בנות
יוצאות לשוק העבודה ומשרות אין.
איך אמרה אתמול חברה שלי? בואי נכנס מתחת לפוך. כשתהיה עבודה
נצא…
למחרת בשעת צהריים התקשרה אלי אשה יקרה ובצליל יידישאי מובהק
היא שאלה אותי: “את טובי צייטלין?”
– “כן” עניתי. הייתה לי הרגשה שהיא מתקשרת להציע משהו בתחום
העבודה. סידרתי את הנשימות בקצב עוד יותר קצבי. משהו מתחיל לזוז.
לא טעיתי בתחושות הבטן שלי. היא ממשיכה בכיוון הרצוי בהצעת
העבודה שלה(תודה אבא. לזה חיכיתי) ואז באה השאלה הקריטית: “את
יודעת אידיש?” הבנתי שהיא רוצה להציע לי עבודה כלשהי אצלם. תארתי
לי שלא מדובר בהוראת ההיסטוריה של חסידות סאטמר או בצילום
מסמכים. ואם בעבודה עסקינן אז מבחינתי אני מוכנה גם לדבר בטורקית,
אם זה רק יעזור לה (ולי…)
“אהמ… נראה לי שאני יודעת קצת אידיש. סבתא שלי דיברה איתנו כמעט
רק אידיש”. בשלב הזה לחשתי לעצמי: “טאטע העלף מיר”. הייתי צריכה
עזרה ובדחיפות. זה המשפט הבלעדי שידעתי לומר באידיש בלי טעויות.
“אז אנחנו נשמח אם תתפני לאמן את בנות כיתה ח’ למסיבת הגמר”.
“אני אשמח”, שמעתי את עצמי עונה בביטחון.
“תוכלי לבוא אלי היום שנוכל לדבר קצת?” – זאת שפה עדינה וחסידית
לומר: “אני רוצה להזמין אותך לראיון עבודה כדי לראות אם את מתאימה
לנו בכלל”.
סרתי לביתה לקראת ערב ואז החל המערכון… היא פנתה אלי באידיש
אמיתית: “קענסט רעדן אידיש. ריכטיג?”(את יודעת אידיש. נכון?)
אנה אני באה. טאטע העלף מיר. התחלתי לשפשף את המצח ואמרתי:
“איך… איכס… פארשטייסט אללעס” – אני מבינה הכל, אבל לא יודעת
לדבר מילה.
היא הייתה כזאת מקסימה. נו… מה היא תאמר לבחורה מלאת מרץ
ונאיביות? בסאטמר מכניסת האורחים לא מסלקים אנשים מהבית…. גם
אם הם חושבים שהם יודעים אידיש ובעצם היא מסתכמת אצלם בשלוש
מילים: “טאטע, העלף מיר”.
“תראי טובי. אנחנו מאד מקפידים על אידיש בלבד. אז את תלחשי על
אוזנה של המורה הוראות בעברית, והיא תתרגם לבנות את שעליהן
לעשות”.
שמחתי. זה היה מוצא של כבוד, ובעיקר של עבודה בצידו.
למחרת פגשתי את המחנכת והבנות. מסתבר שהמחנכת היא שכנה שלי
מילדות. לא ראיתי אותה שנים. אנחנו בנות אותו גיל, רק שהיא התחתנה
בערך, להבדיל, בגיל של רבקה אמנו… הגעתי אליה הביתה. הבית היה שקט
ונעים. הפיצקאלאך שלה כבר ישנים (גם שלי, אבל עוד בשמיים…) תכננו,
כתבנו, יצרנו. מה יותר בריא ומשמח מעשיה?
הערב הזה זכור לי כאבן דרך במסלול שמתחיל את חייה של בחורה שרוצה
לעשות את התפקיד שהבורא מועיד לה.
בשום שלב בחיים אנחנו לא יכולים לקבוע מהלכים או לשנות גזירות.
איך היה אומר רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק”ל? “ההצלחה והתוצאה לא
מעידות על טיב המעשה”.
אבל לעשות חייבים, כי אנחנו כאן בתפקיד. נולדנו לעמל…
עזבתי את ביתה של המחנכת באותו ערב, מלאת מרץ. סוף שנה או סוף
עונה, מבחינתי שליחות חדשה מעבר לפינה. ימים חדשים בשער.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

טובי ברון כותבת לך… המסע פרק א' טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ב' טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ה' "טוב שלאה אמנו לא קראה את המדור שלך, כי אז היא הייתה מתחתנת עם עשיו, מה קרה לך?!" טובי ברון כותבת לך "המסע": החגים עברו וטוב שכך…