טובי ברון כותבת לך… המסע פרק א'

עקב ההתעניינות הרבה צוות קול כבודה החליט להעלות שוב את הסדרה המשובחת של טובי ברון, יש לה הרבה הרבה מה לומר לך…

הכל היה חשוך וכהה באותו לילה בגינה הירוקה ברמת השרון,
השעה היתה שעת ערב, לא ממש מאוחרת, אבל
כבר גם לא מוקדמת. בתקופה הקייצית הזו הימים
החלו להתארך והשמש שקעה מדי ערב מאוחר יותר
מהיום הקודם.
רגע, אל תתעייפו לי. אני לא כותבת תאורי נוף כדי
שיהיה לכם על מה לדלג בקריאה מרפרפת. ממש לא.
גם לי אין סבלנות לתאורים מיותרים כאלו. אתם לא
היחידים שמחפשים סיפור אמיתי, חידוש ללמוד אותו ולקחת. ובכן, חברותיי,
הסיפור שלי הוא אמיתי. אמיתי עד שקשה לי לרשום אותו.
נעים להכיר, טובי צייטלין, ילדה טובה בני ברק, מלאת מרץ ושמחת חיים
אוהבת מסיבות ושירים והצגות.
הייתי ילדה שאהבה להקדים לבית הספר, אבל רק בראש חודש… המנהלת
הנפלאה שלנו אהבה להזמין אותנו לצאת למסדרון ולומר יחד את ההלל. היו
אז רק שתי כיתות מקבילות בכל מחזור והמסדרון הכיל את כולנו ואפילו
הותיר אויר לנשום.
הייתי עומדת שם נמוכה ושמחה, ומסלסלת בקולי את ההלל. בהרצאות אני
אומרת בחיוך שרק בורא עולם הגן על הקירות של בית הספר מפני הסלסולים
שלי שנהגו מעומק הגרון בתקווה נואשת ששיעור חשבון יעבור.
הייתי 'גאון' בחשבון. פשוט גאון. רוצות הוכחה? בכל התוצאות לתרגילים
שלי הופיע אותו סכום….
אמא לימדה מתמטיקה בסמינר הרב וולף. היא הייתה באמת גאון. את
התלמידות עוינות החשבון הייתה מרגיעה בהומור: "אצלי, כל השירים יוצאים
באותה מנגינה".
בקיצור, היתה ילדה אנרגטית, אבל עם השנים היא לא נשארה ילדה. נעבור
לרגע על 10 השנים הארוכות שבין 19 ל-29 ,נחזור אליהן בהמשך בתקופה
הקרובה שתבוא עלינו הטובה.
נחזור לאותו ערב בו הגעתי לגינה ברמת השרון. כבר לא הייתי בת עשרים
פלוס. הייתי בת שלושים פלוס… לא נשארה חברה אחת רווקה בכיתתי. רק אני.
הפלגתי למסע שידוכים בארצות הברית, וחשבתי שהמסע הלא מרתק
הגיע לסיומו.
כבר ישבתי באולם מואר בעיניים מוארות עוד יותר, מוכנה לארוע של
'לחיים'. רק בשתיים בלילה כשדוד שלי, יהודי חסידי בעל לב יהודי רחום, רץ
וזעק בכאב: "איך עושים לה דבר כזה? איך אפשר?" הבנתי שמשהו נורא קרה.
לא מיד הבנתי עד כמה הוא נורא. השידוך התפרק. וכך גם אני….
טסתי חזרה לישראל. כולם ידעו את מטרת נסיעתי, הרכילויות והשמועות
המשמחות כבר החלו לרוץ מעבר לים. עכשיו אני צריכה לחצות שוב את
האוקינוס ולחזור אל המבטים המרחמים יודעי הכל. חשתי יותר רווקה מאשר
לפני הנסיעה.
מה עושים?
נוסעים לרמת השרון, לגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שליט"א. תכננתי
תאור שלם של הסיפור כואב. הלא הוא ברך את הנסיעה. התייעצתי איתו גם
מעבר לים. הייתי כל כך בטוחה…
הגינה ברמת השרון היתה כל כך כהה באותו ערב. פתאום חלף על פניי מישהו.
אמא'לה, מה זה היה? קפצתי בבהלה. ואז ההלך שהוטרד מקפיצתי הפתאומית
זמזם בחוסר סבלנות: "מה קרה לך? את בסדר?"
אז זהו שאני ממש לא בסדר. העסק גמור וזה לא בסדר. וההוא, אגב, שברר
אם אני בסדר, הוביל חמשה כלבים (!) לטיול לילי.
הסתכלתי. מחשבה אחרת קפצה לי פתאום: אולי גם הוא בודד?
שוב זה מכה בי – אני טובי השמחה, שמנצחת על תזמורות ומקהלות, מנצחת
עכשיו על מקהלת נביחות כלבים מוזרים ברמת השרון.
מי מהחברות שלי מדמיינת אותי במצבי? כולן עכשיו גמרו להשכיב את
סדרת ילדיהן. הן בוודאי מחכות עם ארוחה נחמדה לבעל הצדיק שיחזור מסדר
ג'… מי מהן יושבת על ספסל בודדה בגינה?
מי מהן לא שולטת בדמעותיה עכשיו ואיש עם חמישה כלבים שואל אותה:
"את בסדר?"
מי יבין את מלח דמעותיהן של הבנות שעוד לא נישאו? ושלא תבינו לא נכון.
עבדתי הרבה וקשה וברוך השם הצלחתי. הייתי מלאה באנרגיות והומור (יש
דרכים להגיע לזה גם במצבי. ואנחנו נספר עליהן בהמשך.)
אבל רגעים של לבד הם בלתי נשכחים.
כך עליתי בסופו של ערב דמעות לביתו של הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין.
הבנתי שהוא חזר, ואפשר להיכנס. המילים והסיפורים היו סדורים בלבי ובפי.
אולם משום מה, שם למעלה, מול העיניים המלאות אהבת השם, אהבת תורה
וישראל – לא יכולתי לדבר…
איך אפשר להפוך דמעות למילים? איך?
אז רק שאלתי שאלה: )ואם יש מי מהקוראות שהשאלה לא רלוונטית
לגביהם, באיזשהו תחום – אז המדור שלי יהיה מיותר עבורה
"מה אני יכולה עוד לעשות כדי שאזכה כבר להיוושע?"
רבי יעקב ענה לי במילים אלו: "תראי שכדאי שתהיה לך ישועה."
הוא הורה לי לקבל על עצמי שתמיד תהיה מיטה לאורחים ועוד דברים טובים
שאעשה כשאגיע לזמן שמחתי.
היום כאמא לחמישה, כמרצה מסביב לעולם, הפוגשת עשרות אלפי לבבות
– אני רואה במשפט הזה את שליחות חיי –
"בואו נראה שכדאי שיהיו לנו שמחות!"
אפשר וחייבים להתחבר אל הקב"ה מתוך רגעי השגרה, השמחה והפינוקים
של היומיום. כן, זה רצון השם! הוא ברא את העולם להיטיב. אם נתחבר אליו
מישיבתנו על ספסל הלימודים ואפילו על ספסל בחופשה בנופש, נחסוך
מעצמנו ישיבה עצובה על ספסל ההמתנה בחדר המצפים לישועה…
בפרקים הבאים אפרוש בפניכם את עלילות המסע הארוך של 15 שנים
בשידוכים והמסע שלאחריו.
אתם ואני וכולנו – נשנה תפיסה. לא נצמח מתוך צרה וצוקה. נצמח ועוד
יותר מתוך שמחה.
זה אפשרי.
תקראו,
תשתכנעו,
תנסו-
ותיוושעו

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"טוב שלאה אמנו לא קראה את המדור שלך, כי אז היא הייתה מתחתנת עם עשיו, מה קרה לך?!" טובי ברון כותבת לך "המסע": החגים עברו וטוב שכך… טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ה' ”אבא תעזור לי” טובי ברון בטור מטלטל… טובי ברון כותבת לך …פרק ד'