הספה המחבקת שלי,
תמיד מקבלת אותי,
כמו שאני.
עם תינוק או פעוט
עם בן זוג
או לבד
רק אני.
היא תמיד שם,
ויש מקום לכולם.
היא נוחה, מחממת
מכילה ומפנקת.
וככה,
אני רוצה להישאר בתוכה
לנצח.
אני נרדמת מנמנמת
אני לא רוצה לקום
טוב לי בספה
רגוע בספה
אין כמו הספה.
אבל אינני יודעת מדוע,
כאשר אני רק מתיישבת,
מיד יש קנאית קטנה,
שבתוכי מתרעמת,
"קומי ילדתי",
היא מתחילה יפה,
ומשלא נענית
היא גוערת
"קומי, לא עת רבוץ"
ואני כמובן-
מתעלמת.
ילדה נזופה
ממשיכה לשבת על הספה,
ולמה
ומדוע?
את זאת אין איש יודע,
אני חברה של הספה
והיא חברתי הכי טובה.
ואני נשארת לה, נאמנה,
נשארת בתוכה
ולא מבינה,
מדוע עלי לנוטשה
ולהשאירה בודדה
לאנחות.
לכל הרוחות!
ויום אחד חשבתי
מחשבות של אולי
ואולי ואולי
אז אולי הספה, היא רק חלק
ממה שאף אחד לא יכול
לתת לי
ככה,
בסתם יום של חול
ואולי הספה היא המתדלקת
את המיכל הדלק הגדול בעולם
ששמו אני
אמא
שלא חדלה מלפעול
ואולי גם אני צריכה מקום אחד כזה,
מקום שתמיד יישאר
תמיד יבטיח
שכאשר כלו כוחותי מהכיל
ואני זרה ומוזרה לי
ועייפה ונזופה,
בשתיקה
וללא תנאי,
היא תהיה שם
כמו שהיא.
ותשתוק
ותסבול
ותכיל.
רגע לפני שאקום
רגע לפני שאהיה אני-
ספה…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
8 תגובות
כאילו כתבת עלי ועל הספה שלי😄
כתיבה יפיפיה..❣️
אין מילים כמה שזה יפה, תודה תמר
כמה מכיל…יווווו
תמר, איזה טובה את! אהבתי…
נוגע ללב
יש לך כשרון נדיר
מתוק!
שיר יפה!!!
אני כמובן על הספה עכשיו 🙂
בא לי ספה, אחרי הפוסט היפה
חזק!