אור וצל

בימי האור

היתה צריכה היא להראות לפניו

בחן, 

לבקש את ידו

בחסד,

להתחנן על נפשה

במילות סדורות.

בימי האור,

היתה צריכה היא

ליפות מעשיה,

לפסוע מעדנות.

לקוד בהדרת כבוד

לחשוב,

מחשבות של נאמנות

ולהיות.

להיות ראויה.

וכעת, אין היא מגיעה עוד לפניו,

ימיה נטולי שמש,

ולחם חוקה הוא החושך

ואישה כבתה בצלמוות

וביקשה את נפשה למות.

ימים ארוכים

רעדה

דמעותיה קפאו

כיתומות בעפר

וריח הביב אשר דבק בה

הרחיק את הכל

השאירה בדד.

והבושה 

אוי הבושה, 

עוטפת ליבה

מחוררת ככברה

מכסה-מגלה

כיעורה.

ואין הוא ראה

כך היא חושבת.

ואין הוא רואה,

כך היא יושבת.

שותקת

בוכה

חושבת אינה ראויה 

חושבת עזב. 

וחדלה.

עד שראה כי כמעט וכלתה

ירד לבקשה

ירד לקחתה.

צלל אלי חושך

חיפש בנרות

לכלך גלימתו

מצאה.

בוהה בחלל

ראה את צילה

ואורו נגע בה

כמעט וכבה

ונרה החנוק

נדלק באחת

אורו השתקף בה

ניצת באחת.

ויריצוה מן הבור.

ויהי אור.

ואורו העצום

החומל והרך

מגלה את הסתר 

עוטף את החסר.

מוסיף והולך

מחבר

מחבק

אוסף פיסותיה

לא עוד נידחת

נדחית

וכבו הנרות.

אורם ננצר בליבה

קריא

ת המכבים.

בשארית

וחות

רימה

הדגל,

וק

בעוז:

"מי לה'- אלי"

אור עצום פ

שט בה

כ

אלפי בנות קול

העונות בחן

"אלי" "אלי" "אלי".

וגילויו של האור

לא אצלו, בארמון,

כי אם אצלה,

בתוך חדרי ליבה הריקים,

יפה יותר