בס"ד
נכנסה לפגישה באיחור של 7 דק' , התיישבה בזעם מאופק "האוטובוס ממש חלף על פניי, חוצפה!. …כולי רועדת..תראי , תראי את אצבעות הידיים….לקחתי מונית ועוד איחרתי… נשארו לי פחות מ40 דק' של פגישה. זה כבר לא שווה….אני לא מסוגלת לדבר… אין כבר טעם… הפגישה הלכה"
∞∞∞∞∞∞∞∞ ∞∞∞∞∞∞∞∞∞ ∞∞∞∞∞∞∞∞∞ ∞∞∞∞∞∞∞∞∞ ∞∞∞∞∞∞∞∞∞
אחד מהפרמטרים הבסיסיים המנבאים פגיעות נפשית לעומת בריאות נפשית היא היכולת לשאת תסכול.
יכולת זו היא בבסיסה מולדת אך מתפתחת ומתעצבת מול דמויות התקשרות משמעותיות.
יש ילדים שנולדים עם סף תסכול נמוך יותר ולהם יהיה קשה יותר לשאת מצבים שמעוררים תסכול. יהיה קשה להם לשאת אכזבות, כישלונות ושדברים לא הולכים כפי שציפו.
כולנו מכירים את הסיטואציה שילד מתחיל לבנות מגדל מלגו וברגע מסוים המגדל נופל ומתפרק והוא מתוסכל. יש ילדים שיגלו תסכול לרגע או אף הפתעה אך יחזרו בתוך רגעים ספורים לשקם מחדש את המגדל או יפנו ליצירה חדשה. לעומתם, יש ילדים שהתסכול לא יירגע במהרה ואף יושלך הלאה על צעצועים אחרים, יבעטו במישהו בסביבתם כך שהתסכול יתפרק וישכך דרך אותן התפרצויות פיזיות. ויש ילדים שלא יבטאו את התסכול בצורה מוחצנת אלא יעזבו את הלגו , יפנו לאיזו פינה בחדר או במיטה ולא ירצו להתקרב לשום פעילות, משחק או יצירה. הבדלים אלו בין ילדים עשויים להיות קשורים לטמפרמנט המולד שתואר קודם.
אחת השאלות של הורים שאני פוגשת היא מה לעשות? להרגיע אותו או לתת לו להסתדר לבד?
בסיטואציה זו אם גם האמא נכנסת לתסכול וכועסת על הילד ש'עושה עניין' או מטיפה לו בחומרה שהוא היה צריך להיות מספיק חכם ולא לשים את הקוביות הגדולות על הקטנות שבמגדל וכו' .
הוא יפנים מנגנון של האשמה או ביקורת במצבי תסכול.
אמא אחרת שממהרת לגונן ולהרגיע היא עשויה להגיד 'הלגו הזה באמת לא שווה כלום..בוא אתן לך משחק אחר שלא מתפרק" או לחילופין תמהר להרגיע ולבנות לו מחדש את המגדל "בוא אני אבנה לך מגדל כזה שאף פעם לא נופל ומתפרק". אם כזו היא אולי סייעה לו רגעית לשכך את התסכול אך הוא לא למד להכיל מצב של אכזבה ותסכול ויותר מכך לא מפנים שיש בו את היכולת להתמודד עם מצבי תסכול
אמא שלישית עשויה לבטא את התסכול שלו במילים אך בטון שקט ויציב לדוג' "אוי , השקעתה מאמץ לבנות את המגדל, ובסוף הוא התפרק ..מאכזב…מה לדעתך ניתן לעשות? "…. (נסו וספרו לי מה התשובות שתקבלו מהילד).
עם ילדים שיותר קשה להם לשאת תסכול ישנה עבודה איתם נוספת לפני ואחרי:
הכנה לפני משחק בלגו. למשל, "דוידי, אתה רוצה לשחק בלגו? …אתה יודע אלו שיצרו את הלגו , הם בנו אותו ככזה שהוא יכול להיבנות וגם להתפרק…לפעמים זה מאכזב שעד שבנית ואז פתאום הוא מתפרק… מה אתה אומר?…. "
אחרי ההתפרצות- " כן זה נורא מרגיז ..ראיתי כמה השקעת מאמץ לבנות… התאכזבת וכאב לך שהמגדל שבנית לתפארת ברגע אחד התמוטט… ".
חשוב להבין כי ילדים אלו חווים את התסכול כהתפרקות לא רק של המגדל אלא ובעיקר של העצמי (הנפש) שלהם ולכן חשובה עבודה יותר אינטנסיבית שמזהה את החוויה של הבניה (מגדל=עצמי) ושל ההתפרקות (מגדל=עצמי), שמגלה אמפתיה כנה לחוויה (חיבור רגשי זה מסייע לילד לאחות את העצמי שהתפרק) , ובסוף פותחת למחשבה נוספת בצורת שאלה "מה ניתן לעשות?" אפשר גם להציע…אולי יש אפשרות לבנות אותו בצורה יותר יציבה? מה דעתך? מה כדאי יותר קוביה זו או השניה בתחתית וכו'"
התפתחות הינה תהליך של בניה ופירוק ,בניה ופירוק וחוזר חלילה. זה נכון בכל תחומי החיים . בכל בניה יש התרגשות, ציפייה ויצירה ובכל פירוק יש כאב, אכזבה ואובדן. אלו חיינו, וכמה שנשתדל לא נוכל להימנע ממצבי פירוק ותסכול ולרוב גם גדלים ממצבים אלו. יכולת בריאה היא לא להימנע ממצבי תסכול, ולא להיצמד אובססיבית לבניה אלא לאפשר מרחב נפשי שניתן לנוע בו בגמישות בין מצבי הבניה והפירוק, בין הפריון לאובדן, בין היצירה לצער ומשם לגדול ולהמשיך להתפתח.
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית. מטפלת פסיכואנליטית במבוגרים וילדים -טיפול נפשי, זוגי והדרכת הורים. קליניקה פרטית בבית שמש, ב'ב ובירושלים.
להתקשרות [email protected] 052-6346334
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
ומה קורה אם המתוסכל הוא בן הזוג?