טיפול תחת מתקפת הקורונה/ ד"ר רונית לזר

בס"ד

טיפול תחת מתקפת הקורונה/ ד"ר רונית לזר*

הטלפון צלצל. על הצג היה רשום "חזקי" (שם בדוי). עניתי "שלום חזקי".  בקול בס של מתבגר כבר מזה כמה שנים, אמר "זה יחזקאל". עדיין לא התרגלתי לשם המלא שלאחרונה הקפיד להשתמש בו.  "אני מתקשר לדעת אם יש לנו פגישה מחר". זה היה  עוד בשבוע הראשון שרק החלו ההגבלות. לא הספקתי לענות והוא המשיך "אני חושב שהטיפול שלי הוא חיוני". הדגיש את המונח "חיוני " כמו שלף אותו מתוך ההנחיות של הממשלה שפורסמו. "דווקא השבוע ,אני חייב לדבר איתך . את יודעת, החברות עם נתי מתפתחת, וזו הפעם ראשונה שיש לי חבר אמיתי, אנחנו חייבים להיפגש" . חזקי הגיע אלי בעודו ילד עם חרדות חברתיות גבוהות שכללו התנהגויות חברתיות ביזאריות ופעמים פסיכוטיות. סוף סוף הצליח ליצור חברות נפש הדדית עם החברותא שלו בישיבה. חברות שמעידה על התפתחות אך עדיין בוסרית ולא מווסתת. בעוד שכל העולם עסוק וחרד מהקורונה , חזקי היה מרוגש מהחברות הראשונה שלו.  התעניינתי אם הוא בדק שיש לו תחבורה  מהישוב בו שוכנת הישיבה . הוא אמר שהוא יבדוק "אבל גם אם לא, אני יבוא אלייך באופניים. את יודעת שאני עושה זאת לפעמים לגני יהושוע אז אני יכול  גם לקליניקה". על אף שהוא לא קטין עדיין דאגתי לו. חשבתי על זה שהוא עבורי כנראה עדיין חזקי בעוד שהוא מנסה להכיר ולגבש את זהות יחזקאל הבוגר. אמרתי לו "אם נגיע למצב שלא תהיה תחבורה נחשוב על דרך אחרת.. אולי בטלפון". פלטתי.  "אני לא יכול לחשוב על טיפול בטלפון" הקדים לומר לי. למחרת הוא הגיע בשעה היעודה, מקפיד להיכנס דקה לפני. נזכרתי כיצד בעבר היה מפעיל סטופר שהיה מביא איתו כדי לא להיות מופתע מסיום הפגישה. תוך כדי שהוא מוריד את הכובע , מקפל את המעיל ומניח אותו בצד, הוא שואל " תגידי, את בקבוצת סיכון?". הגיל שלי היה נושא שליווה אותנו בטיפול. האם אני בגיל אמא שלו או סבתא שלו. ניסה למקם אותי.  חשבתי על החשש שלו מפניי , על הדאגה כלפיי וגם על הדאגה להמשך קיומו של הטיפול. אמרתי לו שכנראה הוא עסוק, בצדק, בשאלה האם זה מסוכן לנו להיות יחד. הוא אמר שבעצם עבורו פה זה לא מסוכן כי הוא פוגש רק אותי "כמו בן משפחה" אמר בחיוך.  "אבל את זו שבסיכון יותר ממני כי את פוגשת הרבה אנשים" דאג להזכיר לי. תהיתי אם הקורונה תקבל את ההיגיון שלו. זו דרכו היתה לסדר את פחדיו מפני אסונות. תמיד ידע להסביר למה הוא לא בסיכון, על אף שבעיני כל מבוגר אחראי אחר היה לא פעם בסיכון. שבוע חלף, רק שבוע אחד וכבר כל המדינה נכנסה להסגר, עדיין חלקי אך משמעותי. הטיפול שלנו עבר לטלפון.

*****

הרחקתי את הכורסאות, לא היה לי מטר למדוד אך שיערתי שהמרחק לפחות שני מטר. החלון היה תקוע די זמן ורק פס צר היה פתוח. קיוויתי שזה מספיק. היא נכנסה התיישבה על הכורסא ועיניה נדדו בין הכורסאות שלנו. שותקת. לא מסוגלת להוציא מילה. אמרתי "את מבחינה במרחק בינינו". הסיטה הצדה את ראשה "את מפחדת שאדביק אותך" הצליחה לסנן מבין שפתיה. חשבתי שהיא לא טועה אך זו לא האמת השלמה. פעלתי על פי ההנחיות כדי לשמור על שתינו. עליי אך גם עליה. חשבתי שאם אומר לה זאת היא תשיב לי בלגלוג המוכר "כן כן …את סתם אומרת.. אני יודעת! שאת פוחדת ממני". חשבתי על הפחד שלה שהיא מרחיקה אחרים ממנה. פחד שקשה להכלה אך מלווה אותה לאורך חייה.  על הכאב הבלתי נסבל, שהיא מנסה להימנע ממנו, מהמחשבה שיש בה משהו פגום ,כלשונה, שבגינו אנשים בורחים מפניה. חוויות פנימיות אלו הציפו אותה והיו כל כך בלתי נסבלות שהדרך היחידה להתמודד איתן היא להשליך החוצה על הקרובים לה ולהוכיח 'שהיא צודקת'. הלגלוג, היהירות המדומה, הכוח האשלייתי בהוכחה שהיא צודקת אפשרו לה לדלג על חווית החוסר אונים ועל הפגיעות שהיא חווה. בדרך זו היא מנסה להגן על עצמה. הבנתי אותה… בפגישה השנייה, קרבתי במקצת את הכורסא, עדיין בטווח שצריך אך עם יותר שימת לב לצורך שלה להרגיש לא דחויה. היא ברגישותה הגבוהה שמה לב, תוך כדי שהתיישבה הזיזה את הכורסא אחורה ככל שניתן. חיוך נינוח התפרש על שפתיה. אמרתי לה "זה אחרת כשאת זו שאחראית על וויסות המרחק..". במצב בו אני זו שדאגתי למרחק היא חוותה זאת כדחייה אך כאשר היא זו שהרחיקה היא הרגישה בטוחה.

****

"לא ידעתי אם אני זו שצריכה להזמין אותך בזום (ZOOM) או שאת.. בסוף החלטתי לשלוח לך את ההזמנה למייל ולקוות שזה בסדר".. כך היא פתחה את הפגישה הראשונה של הZOOM. חשבתי שהקורונה לא נתנה לנו מספיק להיערך לסטינג החדש שנוצר. איפה אנחנו למעשה נפגשים? בחדר שינה שלה? בחדר שלי? מי נכנס אל מי? . חשבתי כמה חדר הטיפול הווירטואלי הזה מתעתע ומנגד מעורר ומנגיש סוגיות נפשיות שבבסיס האנושות כמו אינטימיות- פולשנות, קרבה-מרחק, אני-אתה, שמירה-פגיעה, בטחון-סכנה כשסכנת קיום מרחפת מעל כולם גם אל מי שמודע ומי שלא מודע…  תוך כדי המפגשים הצלחנו אט אט ליצור סטינג. שבו אני זו ששולחת לה הזמנה למייל והיא "נכנסת" לחדר הזום בשעה שקבענו, "שם" אני מחכה לה. אנו משוחחות על החוויה שלה ואני ערה גם לחוויות שלי . לרגע היא אומרת חצי בצחוק "בסוף עוד אתרגל לזה שאני עושה טיפול מהמיטה שלי בבית וגם אחרי הקורונה ארצה להמשיך כך ולא לעשות את הנסיעה הזו אלייך".

אנחנו עדיין בעיצומה של מתקפת הקורונה ואני עם מחשבות איך נעבור אותה בחסדי השם, מה נצליח לקחת ומה היא תותיר אחריה …שנהיה כולנו בריאים

*****************************************

*ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מדריכה בכירה.

טיפול נפשי, זוגי והדרכת הורים

בעלת הכשרה רבת שנים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית של המצבים המנטליים הראשוניים

חברת סגל האקדמי של אוניברסיטת חיפה, מרצה במכללה החרדית מבח'ר

מרצה בהשתלמויות בית יעקב בירושלים ובני ברק

קליניקה  פרטית קרית מטלון- פתח תקווה

[email protected]

0526346334

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מרכיב בבריאות הנפש: סגנון התקשרות /ד"ר רונית לזר אתלופוביה – למה מפחדים להיכשל?/ מירי גפנר זה נורמלי למצב הלא נורמלי / ברכי שגב צוהר לשינויים המתחוללים בחדר הטיפולים | ברכי שגב פסיכולוגיה מתוך הפרשה: תהליך של פיוס בכל סיטואציה | פרשת פיקודי