אני ענן.
כבדה מסורבלת ואפרורית.
בליבי אש וגופרית
ומבחוץ- פרצוף שאנן.
אני מרגישה כמו ענן…
שמתפוצץ מזכרונות
מחטאים ועוונות
והלב מאובן, מנוון…
אני טיפות מים.
זה נורא מאולץ
אבל הסכר פתאום נפרץ
ונופלים עלי השמים.
אני זרם אדיר של מים
עוצמות של רגש ואהבה,
כח רצון ואף שביב תקווה
רק שלא אטבע בינתיים.
עכשיו אני אדמה ,
במקום הכי נמוך, ללא ניע
הגוף למטה, העיניים ברקיע
לתולה ארץ על בלימה.
פתאום אני רעידת אדמה
בכל מקום זורעת הרס,
בלב שלי רק שנאה וארס
מתי כבר תיגמר המהומה?!
אני רוצה כבר להתאדות…
לא להפוך הכל למקולקל
להיות שקופה וחסרת משקל
כמו רוח חרישית שנושבת בשדות.
בסוף אתקרב לבעל שלוש עשרה מידות
אני בוכה כמו אם על ילדיה
תסלח לה על כל פשעיה,
תכלה שנה וקללותיה.
מעפר באת ואל עפר תשוב, ב'אלול' הזה אני רוצה לברוח ממך אליך.
ולהפוך לרוח בשיטפון הגשם.
מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן
4 תגובות
כתוב כל כך יפה
תודה
אהבתי במיוחד,
כותבת עם מודעות עצמית עמוקה מאוד!
מחכים לעוד!
כתיבה ברמה
רעיון עמוק אני מזדהה עם כל מילה
אני עכשיו סידור תפילה
אני קוראת וקוראת ובוכה
איזה עוצמה תודה למי שכתבה
התרגשתי מאוד
תמי