להיות או לא להיות

פינוק הוא אובדן מהותי

מאז שהיינו ממש קטנים, חלינו במין הרגל כזה לשקוע (ומאז זה רק הולך ומחמיר..). זה קרה לנו בגלל שההדרכה לעשייה ולעמל בעולם היא מאוד משובשת. הספרים של הרב יעקבזון "מחשבת החינוך התורתי" (ספרים שמנסים להביא הדרכה להורים איך לגדל את הילד לאדם כמה שאפשר פחות פגוע) מדברים הרבה על העניין הזה של לתת לילד את האחריות שלו ולעודד אותו נכון לעמול.

הרי כשילד קטן קולט שהוא יכול לעשות משהו, לא משנה אם זה לפזר חבילת דוקים ולראות איך כל המטבח שהיה מסודר מתמלא פתאום גשם נפלא.. לא משנה מה, כשילד מגלה מה הוא יכול לעשות, כשאת אומרת לילד: "וואו, אתה עוזר לי!" והוא כולו גוזל בן שנה וחצי, העיניים שלו מתחילות לנצנץ. עבורו זה הדבר הכי מדהים בעולם: אני שווה. יש לי ערך. אני מביא תועלת בעולם.

אבל העולם, שמתם לב, מאוד מעודד אותנו הפוך. יש בעולם את הכוחות שרוצים שרק נחדל, רק נקטן ורק נאבד מהכוח שלנו. כולם אומרים שאנחנו דור מפונק, אבל אני ממש לא אוהבת את המילה הזאת, יש לה צליל מאשים. כנראה אנחנו באמת מפונקים לעומת הדורות הקודמים, אבל צריך להבין שפינוק הוא לא עצלות מכוונת כמו שרגילים לחשוב, אלא סוג של מחלה בנפש. אתה לא יכול להגיד בהאשמה: "איזה דור מפונק" כמו שאינך יכול להאשים "איזו מחלה קשה יש לך". לפחות תגיד את זה עם דמעות. יש כאן מקום להרבה הרבה דמעות. כי כשאומרים למישהו "אתה מפונק", אומרים לו, בעצם: "איבדת משהו מאוד עמוק. איבדת את הרצון שלך. המנוע שלך כבה. איבדת את האמונה של 'אני יכול ואני אצליח', איבדת את השמחה של העשייה". 

הרצון להיות יצרני, פרודוקטיבי, עושה, הוא הרצון הכי עמוק והכי מדהים. כולנו נבראנו אתו. אנחנו צלם אלוקים. כמו שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם, גם לנו יש כוח של בריאה. בשבילו באנו. ואם הכוח הזה נפגע, אנחנו לא רעים, אנחנו מסכנים. חסר לנו משהו מאד עמוק. חוץ מזה שחסר לי את הכוח לעשות, חסרה לי גם השמחה שהייתי מקבלת מעצם העשייה, חסר לי הסיפוק, חסרה לי תחושת הערך העצמי. זה מעגל שלם.

זה מה שקרה בדור שלנו, ובולט במיוחד על רקע אלה שקדמו לנו: איבדנו המון כוחות פנימיים. מצד שני, אומרים לנו הצדיקים, התכלית שלנו היא להתחזק ולהאמין שגם כשאיבדנו כל כך הרבה, עדיין הקדוש ברוך הוא מאוד שמח בנו. יש לזה סיבה. זה מה שהוא רצה שיקרה. כבר עבדו אותו גדולי עולם. כבר עבדו אותו טיטנים. כבר עבדו אותו אנשים משכמם ומעלה, צדיקי כל הדורות. כעת הוא רוצה שגם אנחנו, יצורים חלושים, נעדרים וחסרים שכמותנו, נעבוד אותו בשארית הכוחות.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אלמוני יהודית שולם משתפת בזוית אישית יהודית ואקטואלית הניגון המיוחד שלי למה אנחנו מתנהגים אחרת בבית מלון או בנופש? "הרהורים בעקבות הנופש" "בבקשה! קבלו אותי איך שאני"/ מיכל בריטמן