יהודית שולם משתפת בזוית אישית יהודית ואקטואלית

ביום שלישי בשבוע שעבר נכדי נתנאל התחתן. בעצם אני צריכה להתחיל מיום ראשון באותו שבוע, כשהתברר לי שהריאות שלי לא מוכנות לשתף פעולה עם הקצב החיים שלי, ועם כל שעה שעברה הרגשתי פחות טוב.

ברור שהאופציה לוותר על השתתפותי בחתונה לא עלתה על דעתי כלל.

כשהתכוננתי לאירוע אמרתי לבעלי שאני רוצה לראות את עצמי כבר אחרי האירוע בחזרה בבית, ושיתפתי את אחת הכלות עד כמה אני חוששת שמצב בריאותי ישפיע על מצב רוחם של בני משפחתי.

כחצי שעה לפני שהגענו לקחתי כדור להורדת חום וכאבים.

מהרגע שכף רגלי דרכה בחצר האירועים נעלמו כל הסימפטומים. שכחתי לגמרי מהריאות, לא הרגשתי שום כאב, וזרמתי עם השמחה וההתרגשות. הדמעות שמחיתי הגיעו מאושר והתמוגגות. הזמן חלף בנעימים דיברתי עם הנוכחים, רקדתי, (מעט) אכלתי בתיאבון (פעם ראשונה ביומיים האחרונים) צחקתי וחייכתי המון.

'מה קרה לך?' שאלתי את עצמי. (אני עושה את זה מדי פעם; משוחחת עם עצמי) 'את לא מגזימה קצת? הרי רק לפני דקות הכל היה בסדר גמור. אולי את עושה את עצמך?' (חייבת לומר שקצת התבלבלתי, מי אמרה מה למי.)

ועצמי ענתה לי תשובה ניצחת 'אולי במשך זמן החתונה עשית את עצמך? אולי עכשיו זו את האמיתית?!'

המושג 'לעשות את עצמי' בסלנג המדובר פירושו: לא להיות אמיתי, להציג התנהגות 'כאילו', לזייף רגשות או דיבורים. כלומר במקרה שלי התחליתי, הצגתי את עצמי כחולה. אבל אולי עשיתי את עצמי בריאה באולם? יתכן שהתעלמתי מכל מה שגופי אמר ואפילו זעק וברגע שיצאתי הפסיקה יכולת העמדת הפנים שלי וחזרתי לאמת האוטנטית?

אם ניקח את המילים כפשוטם זו יכולה להיות מעלה עצומה לעשות/ לתקן/ לבנות/ לשפץ את עצמנו.

ואכן זו משימת ימי חודש אלול. זו הזדמנות שמעוגנת בזמן לבדוק מי האני האמיתי שלנו.

וגם אם לפעמים אנחנו מזייפים לכיוון חיובי יותר, זה הרי מראה על המגמה שלנו.

אספקלריה יהודית

כשיצחק אבינו, לאחר ספקות והיסוסים, מחליט לברך את יעקב, הפסוק אומר (תולדות כז, כז): "וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר הנה בני כריח השדה אשר ברכו ה', וייתן לך…" השאלה הנשאלת, מה היה בריח הבגדים ששכנע אותו שהעומד לפניו ראוי לקבל את הברכות? התמיה גוברת כשקוראים את המדרש על המילים ריח בגדיו: 'אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כגון יקום איש צרורות ויוסף משיתא' (מדרש רבה, שם) מדוע דווקא העובדה שמיעקב יֵצאו שני 'בוגדים' אלו היא שהכריעה את הכף.

יוסף משיתא התנדב להיכנס לבית המקדש להוציא את מנורת הזהב. לאחר שהוצע לו להיכנס פעם נוספת על מנת להוציא כלים נוספים הוא סרב באמרו 'לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת?' הציעו לו פרס תנחומים, ואז עברו לאיומים, והוא בשלו. סופו היה מוות קשה, כשבכל שלב הוא מצדיק עליו את הדין וחוזר על המשפט 'לא די לי שהכעסתי את בוראי?' על פי ההלכה אדם לא אמור למסור את נפשו על מנת שלא להיכנס לבית המקדש. מה גרם למהפך לאחר הכניסה הראשונה שנעשתה בחפץ לב? איך מפושע קטן הוא מצליח להגיע למדרגה נשגבה כ"כ של קבלת ייסורים נוראים בצידוק הדין שעל ידם הוא קנה עולמו בשעה אחת.

האדם השני הוא יקים איש צרורות. יקים היה מתייוון, אחיינו של התנא יוסי בן יועזר. במדרש רבה (שם) מסופר עליו כך: תוך שדודו שנתפס מלמד תורה מורכב על הסוס בדרכו להריגה, מתקרב אליו יקים דוהר על סוסו ואומר לו בקנטור: תראה איך החיים שלי משובחים לעומת שלך. ענה דודו 'אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה'. ענה יקים 'יש עושי רצונו יותר ממך?' ענה 'ואם לעושי רצונו כך, לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה'. נכנסו הדברים ללבו כארס, הוא בבת אחת הבין כיצד חי בטעות, גזר על עצמו ארבע מיתות בית דין וביצע אותם לעצמו במו ידיו. באותה שעה, דודו, יוסי בן יועזר, התנמנם מעט, והנה הוא רואה את נשמתו של אחיינו יקים פורחת באוויר לגן עדן. אמר 'בשעה קלה הקדימני זה לגן עדן'. הוא לא התכוון שיקים הקדימו ברבע שעה. אלא הוא הגיע למקום שבמהותו הוא 'לפני', כלומר גבוה יותר ממני.

ושוב השאלה איך אדם חצוף וגס כל כך, שמתעמר בדודו בשעתו הקשה, מצליח להתעלות בבת אחת למדרגה עליונה כל כך.

נחזור לריח הבגדים-בוגדים. יצחק ראה שלכל זרעו של יעקב, אפילו השפלים, תהיה נקודה אותה אי אפשר לקלקל. אפילו הצאצאים המקולקלים ביותר לא יגיעו לנקודת אל-חזור. כן, יש קליפות, ומחיצות, ומעכבים, עד למקום הנמוך ביותר אבל לא עד בכלל, כל אחד יכול בכל רגע נתון לחזור אל אותה נקודה פנימית שבה אי אפשר לפגוע.

ידועים דברי הרמב"ם (גירושין ב, כ) שמבאר למה כאשר בית דין כופים אדם לתת גט זה מועיל, והרי הוא אנוס וגט שניתן ללא דעת פסול. ומבאר הרמב"ם שכל אדם ברצונו הפנימי רוצה לקיים את כל התורה, וכאשר יצרו תוקפו, זה נחשב שהוא אונס את עצמו לעשות כנגד רצונו הפנימי, וממילא כאשר מכים אותו לתת גט מחלישים בזה את כח היצר ושוב חוזר רצונו הפנימי לשלוט, ולכן נחשב שבסופו של דבר כאשר הוא נותן גט זה נחשב שנתן מדעת.

ובעצם זהו תהליך של חזרה בתשובה – האדם חוזר לאותה מקום פנימי שהוחמץ בגלל מעכבים שונים, השאור שבעיסה ועוד כל מיני מרעין בישין. המתאמן בקפיצה לגבוה משקיע, משכלל, מתאמץ לתת את מיטבו בשעת המבחן. ברור שאחר כך הוא יחזור ללכת ולקפוץ כאחד האדם. באלול ובעשרת ימי תשובה אנו מוכיחים לאלו גבהים רוחניים אנו רוצים ויכולים להמריא. בימים אילו אנו משתדלים לדקדק יותר להתאמץ יותר. עד שאומר השולחן ערוך (סימן תרג סעי' א') שגם המקילים כל השנה לאכול פת עכו"ם בעשרת ימי תשובה יש להזהר לאכול רק פת ישראל. גם אם המקפיא שלו מלא בכל מיני דליקטסים ממאפיות עכו"ם שמחכות למוצאי יום כיפור, למרות זאת בזהירות בימים אלו אנו מראים את מגמת פנינו.

ואם נחזור לרגע לפסיכולוגיה ממדור זוית אישית, אני מאמינה שלכולנו יש מסכות רבות (כפי שנכתב בעלון מספר 31), וכך, לדעתי, מתוך בחירה ובהחלטה מודעת התעלמתי מהמחלה בשעה החתונה, ושילמתי בחפץ לב את המחיר.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

האם בטחון עצמי זה מושג נרכש? יהודית שולם בזוית אישית קו המשווה בין קשר טיפולי לקשר הורי | אביגיל מירוז למה אנחנו מתנהגים אחרת בבית מלון או בנופש? "הרהורים בעקבות הנופש" המתנה שלנו לעולם…