אחותי התל אביבית, אפשר לתת ידיים?(עם כפפה כמובן) / פריידי

שיתוף ב email
שיתוף ב print

היי, שלום אחות.

אני רואה אותך לפעמים.

יותר נכון לומר, פעם, כשעוד היינו יוצאים מהבית. הייתי רואה אותך.

אז נכון, לא הרבה, אבל לפעמים בקניות, לפעמים אצל הרופא, או בחיק הטבע, כשכולנו יוצאים לשאוף אוויר וליהנות מאתרי הארץ….

לפעמים אני הגנבתי מבט, לפעמים את. אני בטוחה אבל שבכל סיטואציה המחשבות שלנו היו דומות.

"איזה עולם אחר! איך הם חיים? איך הם שורדים???"

כל אחת מהכיוון שלה.

ת'אמת?!

אני לא יכולה להבין לפעמים איך את מסתפקת רק בשלושה ילדים. לא בא לך עוד?

ובטוחה שאת חושבת איך אני מסתדרת עם שבעה. ועוד בא לי עוד….?!

רואה אותך עם הפלאפון החכם שלך, מתכתבת ומתעסקת עם כל העולם בו זמנית. לא כואב לך הראש?!

ואת רואה אותי עם המכשיר הפצפוני שלי, שאפילו SMS אין בו. ותועה 'איך היא מסתדרת ומתקשרת בכלל בעולם? זה קולט משהו? ולא כואב לה הפה מלדבר כל היום, בלי להתכתב בכלל?'

בשבת אני ספונה בביתי, קוראת, מבלה, זמן איכות לעצמי, לבני משפחתי לנשמתי.

ואת,

חושבת עלייך לפעמים, איפה את מטיילת?! במה את צופה עכשיו?! איך את מעבירה את השבת?!

אנחנו אחיות,

נכון.

אבל כל כך שונות.

כל כך רחוקות.

 

עד,

עד שהגיעה הקורונה…..

כמה כעסנו עליה, על מה שהיא גרמה ועל מה שהיא מעוללת….

אבל,

נכון לרגע זה,

גם אני וגם את ספונות בביתנו.

גם אני וגם את מתמודדות איתה.

אף אחד לא שאל אותי Tם בא לי .

גם אותך לא שאלו.

סבתא שלך יושבת לבד בבית, לא זוכה לראות אף נכד מתוך כל השבע נכדים האהובים עליה כל כך.

סבתא שלי גם,

גם יושבת לבד בבית, לא זוכה לראות אף נכד מתוך כל השבעים נכדים האהובים עליה כל כך.

הילדים שלי מטפסים על הקירות ועל העצבים….

בטוחה שגם ילדייך למדו את אמנות הטיפוס בתקופה האחרונה.

אז הילדים שלי מטפסים על קירות הצבועים משי משי בצבע שמנת, ושלך על קירות המחופים בטפט?! זה כבר לא משנה לעצבים שלי ושלך.

לא כזה הבדל משמעותי, בינינו…

אני שומעת "אמא משעמם לי, אמא אני רעב/ה, אמא אין לי מה לעשות, אמא היא חטפה לי את הגמבוי, אמא אין קליטה, אמאאאאא!" ובא לי כבר גם לצעוק אאמממממאאאא!!!! אבל זה יכול להיעשות רק דרך הטלפון (אם הוא פנוי לי….)

בטוחה שגם את שומעת את אותן סרנדות, רק אולי אצלך לא חוטפים את הגמבוי רק את הטאבלט, ואת יכולה לצעוק לאמא בזום ולא רק באוזן….

לא כזה הבדל משמעותי, בינינו…..

הילדים שלי מתעוררים שיש אריה גדול מתחת למיטה שקוראים לו קורונה, שלך טוענים שיש מתחת לארון נמר בשם זהה….

הילדים שלי מתחרפנים עם דבר שנקרא "למידה מרחוק" מקשיבים למורה בטלפון בחצי אוזן.

שלך?! בוהים במורה דרך המחשב. תחי "למידה מרחוק"

ומי הזה את זה שאפשר ללמוד מהבית? ואני ואת עוד אמורות לדאוג לזה שמישהו ילמד משהו מהלמידה המרוחקת הזאת.

בעלי מתחרפן שהוא לא יכול לצאת לבית כנסת. ואין לו עם מי ללמוד.

בעלך מתחרפן שהוא לא יכול לצאת לעבודה. ואין לו עם מי להתאמן.

אני לא מבינה איך אני אמורה להסתדר עם מענק לעצמאים שלא מכסה רבע משכורת.

את לא מבינה איך את אמורה להסתדר עם משכורת חל"ת מקוצצת.

ורק שייכנס כבר הכסף….

את קנית מלאי ספרים ומשחקים ואוכל ויצירות. (רגע, אז למה משעמם להם?)

גם אני רוקנתי את הארנק (המרוקן בלאו הכי…) על אותם דברים.

אני מתאמנת על נשימות, שומעת מוזיקה, מתיחות, ומנסה מיינדפולנס. (ומי יכול להתאמן על קשיבות פנימית בתוך כל השקט הזה?!)

גם את,

גם את משתמשת עם המשאבים שלך כדי לשרוד.

ואלו אותם משאבים,

נשימות, מוזיקה, חברים, אמונה ומשפחה.

אני מתכווצת על עוד מישהו שחלה במודיעין עילית.

את מתכווצת על עוד מישהו שחלה בתל אביב.

אני דואגת לחמותי שגרה בבני ברק.

את דואגת לבן אחיך שתקוע בפרו.

אני רועדת על ההורים שלי, לכל הקרובים אלי שבקבוצת סיכון.

את דואגת גם,

דואגת להורים שלך, לכל הקרובים אלייך שבקבוצת סיכון.

אני הולכת לישון בלילה בלי לדעת אם אני קמה לעוצר, להסגר, וכן, בטח, מיד אחרי פסח חוזרים לשגרה! מי חלם את זה?

הכרית שלך סופגת את אותם הגיגים, תסכולים, דמעות וחלומות…

אני פתאום מרגישה אותך קרוב יותר,

אני פתאום מבינה אותך טוב יותר,

כי כן,

אני ואת.

את ואני.

מתמודדות.

עם אותם תרחישים,

עם אותם תסכולים.

עם אותן דמעות,

עם אותן חששות.

עם אותו התקף שעמום,

עם אותו עתיד אלום.

הסגר הוא אותו סגר.

וכולנו ישבנו לבד ב'סדר'

 

ובא לי לבקש ממך משהו,

משהו קטן,

אבל ענק!

בואי נבין יותר,

בואי נתקרב יותר,

בואי נאמין יותר,

בואי נתחבר יותר.

הקרע בעם שלנו הוא גם ככה גדול,

הוא גם ככה קרוע וקורע.

אז אולי לשם שינוי,

לרגל הקורונה,.

כאשר שתינו,

שתינו אותו דבר,

מתמודדות,

נלחמות,

מפוחדות,

נאבקות.

הגיע הזמן אולי לתת יד?!

בסדר, עם כפפה. ווירטואלית לגמרי.

ולא רק יד,

אלא גם לב?!

אמתי,

אוהב,

לא מחוטא עם כמויות אלכוג'ל.

לא מבודד במחלקה רחוקה.

בואי ניתן יד

ועוד יד.

לב יהודי,

עם עוד לב יהודי,

עוד יד ולב,

ועוד יד ולב.

נאחה את הקרע.

נצעד לשלום.

ונשיר ביחד את שיר השלום,

"אם נשיר כולנו יחד, עם אהבה בלב, נוכל לחיות בלי שום פחד וגם נשכח את הכאב. רק אז העולם יהיה ביחד, ולא נדע מלחמה. הכל יהיה כמו בחלום, ושיבוא שלום"……..

ממני,

לפני הכל ואחרי הכל,

אחותך.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

17 תגובות

  1. שלום לך המכונה האחות שמושיטה יד,
    אני מאוד מתרשמת ממך, את משדרת מודעות ערכיות ואיכפתיות…

    כואב לי מאוד לקרוא על הקשיים שעברת, ליבי איתך, אני מאוד מבינה אותך, ולרגע לא חשבתי לשפוט אותך או כל אחד אחר שחי שונה ממני, לא זו היתה כוונת דברי ולכן צר לי שלא הסברתי את כוונתי בצורה המובנת,
    תרשי לי לנסות שוב?

    – גילוי נאות: אני לא נציגה של אלקים! אני מדברת על דעת עצמי בלבד –

    באתי להסביר נקודה שהעלית, את הרגשתך שלא מקבלים אותך באופן מלא…
    השתמשתי במשל לילדה שלי במטרה להמחיש שניתן לאהוב את הזולת, ולקבל אותו איך שהוא, ובלי לפגוע באהבה הזו – לא להסכים לצורת חיים שמכאיבה לי בכך שהיא – להבנתי – פוגעת בערכים של אבא שלי, נוגדת את רצון בורא עולם,
    וגם אם זו תפיסתי זה לא ישנה בכלום את האהבה שלי אלייך כבן אדם, בלי שום קשר למעשייך, אפריד ממך כאחות את המעשים שלא הייתי רוצה, ושוב משל, אמא המחליפה טיטול לבנה, היא אוהבת אותו? ודאי! את הטיטול? לא! אז אם היא זורקת את הטיטול זה אומר שהיא לא מקבלת את בנה שעושה טיטול??
    זו עוד דוגמא לכך שאני יכולה לאהוב ולקבל את האחר ועם זאת לא לקבל דבר מסוים אצלו, וזה מה שהתורה שלנו מחנכת אותנו – לאהוב כל אדם מישראל ולהיות מאוחדים, אך לא עם מעשים הנוגדים את התורה עצמה!… זה לא סותר לשלום לאהבה ולאחדות!

    אף פעם לא אדון אותך אלא לכף זכות, כי זה מה שההלכה מצווה עלי, אך ההלכה גם מורה לי אורח חיים מאוד מסויים, לא אוכל לקבל את ההלכה למחצה ולהסכים (שימי לב, 'להסכים', להבין אני כן מבינה) עם דברים הנוגדים לזה…

    ברור לכל מי שהולך באמת בדרך התורה שה' אוהב שלום וכואב לו לראות את בניו רבים, גם אם הם שונים, ולכן בשום אופן לא נרחיק מי שהוא שונה, אך לא נוכל לקבל יחד עימו מעשים הנוגדים את רצון אבינו שציווה עלינו להיות באהבה ואחדות!…

    ועכשיו לשאלות שהפנת אלי, אם אחותי תחליט על אורח חיים שונה משלי, גם אם אני יודעת (ואני אף פעם לא יודעת) שהיא מסוגלת להרבה יותר תמיד אקבל אותה כאחות! אין תלות בין היותה אחותי לבין מה שהיא בוחרת.
    האם אשפוט אותה? ממש לא! אין זה מתפקידי, ואני לא יודעת איך לעשות את זה, אין לי הסמכה אלקית לשפיטת בני אדם.
    אם היא תהיה בבית חולים ולא תוכל כ"כ הרבה דברים, ודאי וודאי שאהבתי אליה לא תשתנה, פשוט וברור לי ה' רוצה ממני שאקרב אותה.
    צנועה או לא, המראה ממש לא אמור להשפיע על יחסי אליה כאחות. כמובן זה לא אומר שאני מסכימה עם זה ואסכים לילדי לא להיות צנועים.

    עוד משהו, נראה שהבנת את פריידי שכתבה לך שכיום שהיא במקום חזק היא מושיטה אלייך יד, אך לא מושיטה את ידי ילדיה לידי ילדיך, כי זה מבלבל מידי…
    בואי רגע נחשובעל זה, אז היא מקבלת אותך או לא? למה רק ממקום חזק היא מושיטה לך יד, למה היא חוששת מבלבול, אז מה כבר יכול לקרות? כולנו אחיות, לא?!

    להבנתי (תקני אותי פריידי), זו הנקודה, היא לא היתה רוצה לחיות בצורת חיים אחרת מאיך שהיא חייה, ולא היתה רוצה זאת גם עבור ילדיה, מצד שני היא מאוד אוהבת אותך! אז מה תעשה? לכן היא מחכה עם ביטוי אהבתה אלייך, מחכה למקום של חוזק משם תוכל להושיט את ידה מבלי לחשוש ממה שהיא לא היתה רוצה…

    הרשי לי גם להפנות אלייך שאלה, בעצם אני ימשיך את השאלה שלך, על אותה אחות בבי"ח שלא כ"כ מתפקדת, את אוהבת את המחלה שלה? את מקבלת אותה איך שהיא? ואת מחלתה, או חוסר התפקוד שלה? תנסי להימנע מלהגיע למצבה?

    באהבה רבה אחותי היקרה!

    שיהיו לך רק דברים טובים כל החיים.

    נ.ב. אני מבקשתך סליחתך אם בטעות הכאבתי …

  2. תודה על התגובות והאכפתיות, אהבתי את הכינוי, פריידי תודה, ואת באמת משדרת חוזק, עוררת בי עניין.
    את מסקרנת אותי. את אחת מהנשים שהייתי רוצה להכיר ..
    לאחרונה חביבה התגובה טיפה כואבת אני לא ילדה שלך.. אז האם הדימוי לילדיך נכון?
    ה אוהב שלום ורודף שלום, וכואב לו לראות את בניו רבים, זה הדימוי שלמדתי על לשו"ע
    וכו' שזה כביכול המבט האלוקי עלינו, עמ"י.
    בתורה ובגמרא מובאים אין ספור דוגמאות של בין אדם לחברו ועל אחדות ככוח
    עכשיו השאלה המופנית אלייך היא כזאת
    אם אחותך תחליט שהיא רוצה אורח חיים שונה ממך, וממה שהיא מאמינה/ רוצה/ טוענת שזה מה שהיא מסוגלת, האם תקבלי אותה?
    האם תשפטי אותה? עד שתגיע למקומו..
    אם אחותך בבית חולים, לא יכולה ככ הרבה דברים, זה ישנה לך את נקודת המבט וההתייחסות? מה ה' רוצה ממך שם שתתרחקי, כי היא לא צנועה עכשיו ולדעתך כרגע מבט הדת היא בחמלה כפליה, כמו שיש הלכות רבות שמתעסקת בנושא אם זה ישנה את ההתייחסות?
    שם תדעי מה את באמת, כי אם זה ישנה את הנקודות המבט ואת הקבלה, אז יש לך עבודה רבה בדרך של אל תדון את חבריך, אם תשארי בדעה ששום דבר בעולם לא משנה, כי לפי מה שאת רואה האחות בעינייך לא עושה את רצונו, ולכן צריך לשמור מרחק כי זה רצון ה', אז זה האמונה שלך, ולכי על זה ומכל הלב בהצלחה!!
    . באתי מכיוון שעליו גדלתי מכיוון שהתחלת שנקודת ההנחה שמחברת ומגבילה היא הערכים, ניגשתי דרך שם.

    עכשיו אחרי שכתבתי כל כך הרבה, מרגישה שאני כאילו מכירה אותכם, ואני רוצה לספר קצת על עצמי
    אני בלי בעל ובלי ילדים, שבע מדורי גיהנום כבר עברתי בעולם.
    כל מדור הרחיק אותי מהיהדות בעיני המתבונן מהצד, כבר קיבלתי כל תשובה אפשרית. וכל שפיטה אפשרית.
    חברות שלי שחלקן חרדיות, קוראות לי "דוסית בנשמה" כמובן שאני צוחקת או מתרעמת בחיוך כי אין קשר ללבוש צנוע, וזאת מידה אחת, מתוך כל המידות שיש, אבל שמתבטאת חיצוני והכי בולט,
    ואנשים כידוע ניגשים ומקטלגים מייד, תווית,
    בכתבה שפריידי כתבה פשוט אין תווית, זה מה שיפה בזה, מה שהדהים אותי.
    בתי תווית מושיטה יד חסרת תווית ואוהבת לכולכן

  3. לאחותי האנונימית שמושיטה יד…

    אותך כבן אדם, כאחות, תמיד נקבל באהבה שלמה!
    ודווקא בגלל ההלכה, ההלכה לא מפרידה בנינו, אלא ההפך!
    היא מורה לנו על אהבת ישראל ואהבת האדם באשר הוא אדם…
    אך מעשים מסויימים הנוגדים את ערכי ההלכה, את מסורת ישראל – אותם לא נוכל לקבל!

    וזו אבחנה ברורה ונכונה – אני תמיד אוהב את ילדיי, אך לא תמיד את מעשיהם, ואפי' אוכיח אותם על כך! אך אין זה משנה לרגע את אהבתי אותם!…
    וכך גם האבחנה לכל אחינו באשר הם, תמיד תמיד אחים אנחנו, לא תמיד נוכל לאהוב אורח חיים אחר, לא בגלל שהוא אחר, אלא בגלל היותו נוגד את מסורת אבותינו, אותה מסורת המחברת בנינו כאחים…

    וכך אחנך את ילדיי, לא משנה באיזה מקום אתם, ברגע חוזק או חולשה, אהוב כל אדם, אהוב את אחיך בני ישראל! אך תזכור תמיד – אין מישהו או משהו שהוא מעל תורת בורא העולם!
    ואהבתך את בוראך סותרת כל אהבה למעשים הסותרים את רצונו!…

    באהבה רבה אחותי היקרה!

  4. לכל המגיבות תודה!
    ולאנונימית האחרונה, שמושיטה יד ווירטואלית.
    אני אענה לך גם את מה שאני עונה, לא יודעת אם זאת תשובה של כולן. זאת דעתי, אבל אני לא מייצגת אף אחת חוץ ממני.
    יש שלב בחיים שבו אנחנו נזהרים על הילדים שלנו. ועלינו כאשר אנחנו עדיין מרגישים ילדים קטנים…. בואי נהיה כנות, יש רגעי חולשה, לפעמים העולם הנוצץ ש"בחוץ" מדבר אלינו. ולכן אי אז, לא באתי לבקש ממישהי שתושיט לי יד ולב. פחדתי, עלי ועל נשמתי.
    היום כשאני במקום חזק. אני מושיטה לך באמת יד ולב. באמת, באמת!
    לא אומרת שאני מושיטה את ידיי ילדי לידיי ילדייך. כי האישיות שלהם עדיין לא מספיק בנויה לזה וזה מבלבל מידי.
    אבל היום יש לי קשר עם כמה אחיות לא חרדיות, כן אהובות ויקרות לי מאד! לא דרך לב לאחים או ערכים, (את רגועה רחלי?) לא מנסה להחזיר בתשובה. כן מתפללת שיהיה לכל אחת טוב. מתפללת שכל אחות יהודית תהיה מחוברת לעצמה ולנשמה האלוקית שלה. בזה אני מאמינה. זה מה שעושה טוב!
    אז מושיטה לך באמת יד ולב.
    אקבל אותך עם חיבוק חזק ואוהב!

  5. אני בתור אחת שגם הייתה בצד החרדי וגם "התל אביבי" בתוך ירושלים מבינה בדיוק על מה הכותבת מדברת ומכבדת את זה מאוד,
    גם אם אקבל אותך הכותבת כמו שאת, לא יקבלו אותי כמו שאני בחברה שאת נמצאת בה, אולי זה פחד ממשהו שונה, אולי פחד ל"הידבק" אולי באמת ההלכה היא זאת שמפרידה ביננו וכן כואב לי על זה אחות, כאב עמוק וצורב, אנחנו באותו מצב, לפחות בירושלים, א"א ליסוע מרבע אחד לשני , כי שכונה בהסגר רוב כדרכו, ככה הם קוראים לירושלים שלנו" רובעים"..
    בשביל בני ברק אני באמת שמחה שיש הקלות זה נורא גם מובן צפיפות, הרבה ילדים, הגיוני, לא סותר את הקושי,
    אנחנו באותם רגשות ותחושות שבאים ממקומות שונים, ומה שעורר אותם זה הקורונה, ודאי.
    וירטואלי נוכל להיות אחיות, בלייב אני אכבד את האמונה שלך ולא אכפת לי איך תראי ,באמת תוכלי לעשות את אותו דבר בשבילי?
    לדעת שזה שם קיים ונוכח מקשה לי לגעת בלב, את זה אני אומרת עם יד על הלב,
    את האמת. ככה אני מרגישה, לא רוצה לדבר בשם אחרים אבל יודעת שיש עוד מלא כמוני,
    בהצלחה לנו, אחות.

  6. וואוו!!!
    הדמעות עומדות בעיניים! מוחץ כ"כ.

    רק יש נקודה אחת, עליה אני חולקת עם אחותי הכותבת…
    וכך היא כתבה: "אני הולכת לישון בלילה בלי לדעת אם אני קמה לעוצר, להסגר, וכן, בטח, מיד אחרי פסח חוזרים לשגרה! מי חלם את זה?

    הכרית שלך סופגת את אותם הגיגים, תסכולים, דמעות וחלומות…"
    אולי לא רצית להכניס הגיגים שליליים… לא רצית להתפלמס, להתווכח….
    רק שאצלי, ואצל אמא שלי ואצל אחותי ואחי וגיסי, כולנו ירושלמים אגב, התסכול הוא מעבר לילדים שמטפסים על הקירות….
    התסכול הוא לשמוע את אחי שנוסע לעבודתו בת"א מספר שהוא תקוע 40 דק' בפקקים כי הכביש עמוס במטיילים ומכוניות עמוסות בגג באוהלים וצידניות…
    התסכול הוא לשמוע את חמותי שגרה בעיר מעורבת מספרת לי שלא הצליחה להירדם בלילה כי בגינה שצמודה לביתה הדליקו מנגל וישבו כל השכנים עם בשרים ושירים עד 2 בלילה….
    התסכול הוא לראות שלנו, ירושלים, ובני ברק (אגב, שמחה בשמחת ב"ב על ההקלות) יש את החשש היומיומי: "ישחררו אותנו, או לאו"? "אצליח להגיע לעזור לאמי שנמצאת לבדה בבית או לא (אנחנו גרות בשני שכונות נפרדות, שכעת מופרדות מתקנת ה'רובע')"?
    ועל כך כאבנו…. כאב האפליה המזעזעת!!! והדוחות, והמעצרים, ותחושת החנק… שלאחותנו הת"א זה לא נוגע כלל!!!

    היינה ברוכות! חזקנה ואמצנה!!

  7. כ"כ נכון ונוגע ללב.
    זה הזמן לשים בצד חשבונות ישנים, תסכולים וכעסים ולפתוח את הלב.
    לאהוב, להכיל ולקבל כל אחד ואחת עם כל השוני.
    וכן, גם ביננו בתוך הציבור שלנו.

  8. חם ואוהב!
    כל כך מיחל-
    לנצל את חלון ההזדמנות
    ולפתוח אותו לדלת רחבה
    מזמינה——
    אולי אם אנחנו נכיר
    את הרצון החם הזה בתוכינו—

    וגם בקרבינו- לא רק עם אחות תל אביבית או נהריתית
    אלא גם אחיות ושכנות ו… כל הקרובות

    וניתן לו מקום
    הלואי נזכה
    שמי שעושה שלום במרומיו
    יעשה גם שלום עלינו
    ועל כל ישראל- ואמרו אמן!
    נהניתי מאוד!!! חזק ומיוחד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.