הפסיכולוגית שרי ברלינסקי עם דגשים משמעותיים לסיפור: מי שחיפשה אהבה

שיתוף ב email
שיתוף ב print

הסיפור "מי שחיפשה אהבה" הגיע למערכת בשם הדס (שם בדוי שמה המלא שמור במערכת). החלטנו להביא  את הסיפור בתוספת תובנות מקצועיות מאת שרי ברלינסקי, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, שתאיר בו נקודות משמעותיות לטובת כלל הקוראות ולתועלת הרבים.

חלפו כמה שנים. קשה לי לספר את הסיפור שלי, אבל משהו בי דוחף אותי להוציא אותו לעולם, גם בשבילי כנראה, אבל בעיקר בשביל אחרות שאני יודעת שהן שם: עוברות סבל נפשי, גם אם לא ניכר כלפי חוץ והתפקוד שלהן ללא דופי. כבר מעזות לפנות לעזרה, אבל נופלות לטיפול לא מקצועי, בטווח הקצר הן מרגישות הקלה או מתמכרות לזה, בטווח הארוך- הטיפול פוצע אותן יותר ויותר.

הסיפור שלי בשינוי פרטים שלא תזהו אותי:

הייתי אז עדיין כמעט ילדונת סמינר. הכרתי את החיים מהפן העצוב שלהם.

אמא שלי הייתה בדיכאון חמור אחרי שנולדתי, היא שכבה במיטה ואחותי בת החמש טיפלה בי והביאה לי בקבוקים. ככה גדלתי לי, צמאת אהבה וייחס, משתדלת להיות נעימה לכולם, מרצה את העולם, טובה ויראת שמיים, אולי ככה מישהו יאהב אותי סוף סוף.

צעירונת לגמרי ותמימה, כבר אמרנו? ניסיתי למצא חן בעייני בעלי. אבל היום אני יודעת שמי שלא יודעת אהבת אֵם, מתקשה ביחס קרוב, בייחוד כשמציאות החיים עמוסה עם ילדים צפופים ב"ה. לא התפניתי להנות ולהכיר בקשר החם עם בעלי. הקשר שלנו היה מלא בשתיקות עקובות מדם. בעלי לא ידע איך לשמח את האישה העצובה שלו שלא מוצאת מנוח, וזה תסכל אותו נואשות והוציא ממנו זעם שהבהיל אותי.

עייפה מלאהוב, שבעה מלא להצליח, צמאה נואשות למישהו שיביט עלי בעיניים רכות, אוהבות וממלאות כל פיסת כמיהה.

ואז, אחרי הלידה החמישית שלי בתוך שש שנות נישואין – שקעתי לי בדיכאון.

זו כבר הייתה האימה הכי גדולה שלי. לשקוע בדיכאון אחרי לידה? כמו אימא שלי? לתת לילדים שלי אמא מתה כמו האימא שהייתה לי?

אז גירדתי כל פיסת כח שנותרה בי והחלטתי שאני אלך לטיפול.

מילת פלאים, נכון?

אבל למי אלך לטיפול?

אני יודעת שיש נשות אקדמיה רח"ל, שבטח כופרות בבחירה החופשית ואין להן אמונה. אז מי תוציא אותי מהבור שלי, כשאני מרגישה שהמח שלי נהיה בצק והחרדה לא מאפשרת לי לשבת רגע אחד במנוחה?

החלטתי ללכת "על בטוח". פניתי לסופרת גדולה מאד ומוכרת מאד. סמכתי עליה. "אני לא מחפשת תעודה אקדמית", כתבתי לה, "התעודות שלך על כל מדף ספרים בבית בישראל". ככה הייתי תמימה.

היא נהנתה מהאמון שלי. פתחנו בהתכתבות מסועפת, בה היא ביקשה לדעת עלי הכל. על ההורים שלי, על הקשרים בחיי. על הקשר עם בעלי. על חברות שלי. ההתכתבות איתה הייתה התמכרות ליחס, ואני הייתי כל כך צמאה. הרגשתי כמו העכברים של סקינר.

סקינר עשה ניסוי עם עכברים. לפעמים הוא נתן להם אוכל, לפעמים לא. הם פיתחו התמכרות. גם אני. כל הזמן רצתי למחשב, הוא היה ישן ונייח, הפתיחה שלו לקחה שעות, אבל התחברתי למייל ובדקתי: ענתה לי? לא ענתה?

הייתי קוראת שוב ושוב את המילים החמות שלה: "את חכמה ורגישה", "חשבתי עלייך הרבה", ופותחת שוב את המייל כדי לגלות שלא, היא עדיין לא ענתה לי. אולי בעוד שעה.

היום אני יודעת שסופרות יודעות לגעת עמוק בנפש, יש להן המון אינטואציה ורגישות לדעת איפה החלקים הכי כואבים של הנפש, ולגעת בהם. אבל כשאין להן כלים וידע, פשוט ידע, מה המבנה של הנפש ומה נפש צריכה כדי לא לפרק את הגנות ולעמוד חשופה כמו שעמדתי אני, אז זה פשוט עצוב.

הן לא מבינות, הסופרות, כמה כח יש להן וכמה הוא מסוכן אם הן חוצות את הגבולות שלהן. אולי מתוך חסד ורחמים, אבל אם אדם ינתח את הלב שלי מתוך חסד ורחמים ולא מתוך מקצועיות הוא יכול להרוג אותי.

"לגשת לטיפול נפשי לא מקצועי זה בדיוק כמו ללכת למנתח לא מקצועי, שחושב שההכשרה שלו במכללת ׳ניתוחי לב על פי דרך היהדות׳ – מספיקה. הנפש היא מורכבת ורגישה וחייבים אנשי מקצוע זהירים במיוחד כדי לדעת איך והאם בכלל לפתוח דברים, ומתי אפשר לגשת לענין. איש מקצוע מוסמך ורגיש לא ידחוק במטופל לפתוח תכנים כואבים עד שהמטופל יהיה עם מספיק כוחות כדי לעשות זאת."

כמעט נהרגתי. אמרתי לה שאני מוצפת ולא מתפקדת. את כל הבפנים הנפשי שלי שמתי על המסך, לבקשתה. ונשארתי מדממת. אז היא נבהלה ושלחה אותי לטיפול אצל מומחים ממנה.

המומחים ממנה הייתה חבירה שלה. סופרת גם היא. נסעתי למרחקים, שילמתי מאות שקלים לשעה אחת, למישהי שלא הייתה לה תעודה אקדמאית כלשהיא. היא הבטיחה לי שהיידע שלה טהור ונקי, לא מגיע ממחוזות זרים. כמה טיפשה הייתי.

באתי והתמכרתי למילים המלטפות שלה, לעיניים הרכות. אני לא חושבת שזו בעיה התלות שנוצרה. ככה זה כשמגיעים עם כל כך הרבה רעב לטיפול. העניין הוא רק שצריכה להיות שם מישהי שיודעת איך לנהל את הרעב הזה, והיא  – לא ידעה לנהל את הרעב, ולמרות זאת טיפלה בי, ועודדה את ההתמכרות.

טוב, אז לא כעסתי ולא בחנתי. המשכתי להיות בדיוק אותה אחת: מרצה. נחמדה. חמודה. שרק לא אאכזב אותה ואצטרך ללכת לפסיכולוגים שרק עושים "אהמממ". העיקר לזכות באהבתה. אהבה יפיפיה ומושלמת כמו שמתוארת בספרים שלה.

היא באה לבקר אותי כשילדתי, חיבקה ונישקה אותי וכינתה אותי בכינויים הכי אישיים וקרובים. זה מילא לי כל פיסה בלב, זה ריגש אותי. הייתי אהובה.

"זו פריצת גבולות, והתנהגות לא מקובלת ולא מקצועית ביחסים טיפוליים״.

אבל הייתי אהובה רק כשהייתי נחמדה. לחלקים אחרים בנפש שלי היה אסור להופיע על מסך הלב שלה. איזו מין אהבה זו?

שרי מדגישה: ״אהבה איננה טיפול. לפעמים בטיפול יש אהבה אבל היא לא אקט טיפולי. ואהבה כוזבת כזאת – היא אקט פוגעני שפוגע במטופל, בטיפול וביכולת להעלות תכנים".

 

הייתי קוראת את הספרים שלה בשקיקה, הם היו מטלטלים אותי. הייתי שואלת אותה: למה אלי את לא מגיבה כמו שאת מגיבה בספרים? והיא הייתה עונה לי: "חבל שאת מנסה אותי שוב ושוב ולא מאמינה לאהבה שלי אלייך". ככה מהר הפכתי לאשמה, אז למה לא פשוט להמשיך לסגוד לה ולקבל אהבה ורק אהבה מצידה?

״האשמה של המטופל כאשר הוא מעלה ביקורת על המטפל – היא הליך לא תקין.

הטיפול שייך למטופל, והוא צריך להרגיש בו בנוח. אם אין אפשרות להעלות ביקורת או קשיים, אם יש פחד שהמטפל יכעס, יפסיק לאהוב, יאשים – אין מקום בטיפול לכל חלקי הנפש של המטופל, אלא רק לחלקים שמספקים את צרכי ההערכה והתלות של המטפל עצמו״

וככה, כשהייתי כל כך אהובה, ועשיתי, לדבריה, כזה מסע רציני, היא הזמינה אותי להשתתף בקבוצות שלה: הקבוצות בהן היא הופכת נשים למטפלות. שיטה מיוחדת שהיא ייסדה. זה משהו מיוחד: טיפול הוליסטי. לא סתם כמו פסיכולוגים רגילים שרק מדברים. טיפול הוליסטי, ככה היא הסבירה, זה מלשון "הול" – שלם. טיפול שנוגע בכל הרבדים של האדם: הפיזי, הגופני והנפשי יחד. טיפול מאד רוחני. היא ידעה והסבירה לנו שיהיו לה מתנגדים לשיטה, במיוחד מקרב הקהילה החרדית שלנו, שלא ממש יודעים איך להכיל את הגוף, אבל אותנו היא בחרה בפינצטה, אנחנו נדע איך להעביר את זה לעולם.

בקבוצה הזו שלה היא נגעה וכך "שיחררה" כביכול טראומות עקשניות מקרסולי הרגליים ומכל מקום אחר שעבר טראומה בגוף. לא הבנתי, אם היא שיחררה את הטראומה במגע שלה, אז למה אני מרגישה כל כך נורא? היא הסבירה לי שזה פשוט שעכשיו הטראומה צפה ועוד מעט היא תשקע. היום אני מבינה שהיא פשוט יצרה טראומה על גבי הטראומה.

היא "מילאה" בורות עמוקים מהילדות בעזרת החיבוקים שלה, אבל לי היה תוהו ובוהו. "אני מבינה אותך", היא אמרה לי. "את מקנאה באחיות שנולדו לך פתאום. בטיפול – היית יחידה, אבל זה הזמן לשחרר את צ'אקרת התימוס הגאה שלך ולתת".

לא הצלחתי. ולא רק שלא הצלחתי, שנאתי את עצמי שאני לא מצליחה. הנפש שלי היטלטלה כמו בתוך גלי ים. ולא מצאתי הסבר. הרי יש לי מטפלת שכל כך אוהבת אותי, אז למה רע לי כל כך? התחלתי לבלוע כדורי הרגעה. אחד ליום. שניים ליום. שלושה ליום. רק להשתיק את הכאב האיום הזה. בעלי ראה אותי זומבית והתחנן שאפסיק ללכת אליה, אבל לא יכולתי. נשביתי בקסמיה.

תוך כדי כך היא הוציאה עוד ועוד ספרים. מספרת כמה נפלא הריפוי בקבוצה בה לומדות מטופלות להיות מטפלות. רק אני לא מצליחה. רק אני עקומה כל כך.

"חשוב מאוד לדעת שאחד מכללי האתיקה הבסיסיים הוא למנוע היווצרות של יחסים מקבילים. כלומר אסור בשום אופן שיקרה מצב בו המטפלת היא גם מורה של המטופלת או שקרובת משפחה מטופלת אצל קרובה שלה. אסור באיסור מוחלט שמטופלת תעבוד עבוד המטפלת שלה, תעשה איתה בארטרים או תהיה קשורה איתה, עסקית או אישית, בכל דרך אחרת. זה מייצר מרחבים מקבילים בהם המטופלת והמטפלת נפגשות ומתרחשים שם עוד דברים. זה פסול מבחינה אתית ומקצועית."

"הריח הרע שיוצא ממך בקבוצה זה רק מפחד, את כמו בואש," היא חייכה אלי בחביבות והמשיכה לגעת בי. בעלי התחנן שלכל הפחות אשתף אותה שאני בולעת כדורים בלי הרף, והיא המשיכה לחייך. "את רק מנסה למשוך ממני תשומת לב, אבל אני יודעת שאת במקום שממש טוב לך ויצמיח אותך". אחרות כנראה צמחו, אני הלכתי והתרסקתי.

ואז, כשאני כבר פיסות פיסות, היא הציעה לי לעבור למטפל שלה . המטפל האגדי שהיא עצמה טופלה אצלו, ולמדה אצלו טיפול.

כן. הוא חילוני, אבל "מכיר חרדים ומדבר בשפתם". מטפל קסום, כך היא הבטיחה לי.

לא שאלתי שאלות. לא על זה שהיא הבטיחה שאת המקורות שלה היא שואבת ממקומות 'טהורים' ולא מהאקדמיה, לא על איך היא שולחת אותי למטפל גבר, הוליסטי, חילוני. רציתי רק להרגיש כבר טוב.

כאן כבר אעצור. לא אתאר את מה שהיה שם. לא אספר איך בחסות הטיפול המסור עברתי פגיעות. איך הוטרדתי בכל דרך אפשרית "למעני".

כאן אשתוק. הפרטים מדממים מידי וחושפים מידי.
היום אני משתגעת ממחשבה שאני אלך לגבר?? חילוני?? לטיפול?? רגשי?? כנראה שהייתי נואשת כל כך, והיא צדיקה, סופרת דגולה שולחת אותי אליו אחרי שפגעה בנפשי… פתאום הכל כשר.

רק אספר, שכשהגעתי לשְאול ועזבתי את הטיפולים האיומים האלו, הגשתי תביעת פיצויים על סך מאות אלפי שקלים. קיבלתי אותם, חלקית כמובן. אבל הייתה הכרה חוקית ברורה שהמורה האגדי של הסופרת החרדית הנערצת הוא פוגעני ברמות קשות.

ואיך לא.

עוד התוודעתי לעובדה שזו רשת שלימה של מטפלים כאלו. התביעות הן מהרבה מאד כיוונים, רק של אלו שצלחו את האהבה החולנית, המתעתעת, הפוגענית שלהם והמשיכו איכשהו להיות שפויים ולצעוק.

ואלו שלא היה בכוחם לצאת, מה יהיה איתם?

ואלו שעדיין לא נכנסו לשבי, ונדלקים להן פנסים בעיניים למשמע המילים של "אהבה" "רכות" "מגע" ותבאנה גם ללמוד איך להיהפך להיות מטפלת ברגע או עדיף, לבוא לטיפול עמוק ויסודי שילמד אותן את "שפת האהבה" מה יהיה עליהן? ועל המטופלות שלהן? ועל התביעות שעוד יתבעו אותן? רגע לפני, אני מרגישה שבחובתי להזהיר.

הערת מערכת: לאחר הרבה מחשבה והתייעצות עם נשות חינוך הוחלט להציף את הסיפור המשמעותי הזה בצירוף חוות דעתה של פסיכולוגית חרדית בהתמחות קלינית שרי ברלינסקי. תודתינו לה על הדיוקים המשמעותיים, נציין שאותה סופרת הועברה לטיפולם של רבנים אנשי החוק ואנשי רווחה. סייעה בעריכה ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית.

מי שמעוניינת לקבל פוסטים בנושאי מוגנות והורות של שרי ברלינסקי מוזמנת ללחוץ כאן או לשלוח מייל ל merchavmugan100@gmail.com

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

28 תגובות

  1. סתם שאלה…
    המטפל החילוני והאגדי ההוא לא היה מוסמך עם תעודות?
    הוא לא למד פסיכולוגיה במוסד מוכר??
    למה לא לעשות כתבה על מטפלים יראי שמיים למשל?
    האם האקדמיה היא ערובה לטיפול טוב???

  2. כואב מאד!!
    המצב הזה נורא ואיום
    אחד הדברים הכי נלמדים בפסיכולוגיה זה יצירת נפרדות, אי תלות והעדר שיפוטיות.
    לתת לאדם לקחת את האחריות לחייו
    אבל
    חשוב מאד לציין שלא כל אחת בעלת תואר אקדמאי באמת מקצועית ומועילה. עולם הטיפול מלא בשרלטנים ולא סתם.
    פשוט רבים מאלו שנמשכים לעסוק בנפש זה מתוך מקום מעורער בעצמם.
    המלצות ובדיקה מדוקדקת כמו לפני שהולכים למנתח בכיר.
    שימת לב שיש התקדמות במהלך הטיפול .ריפוי ולא ריגרסיה(גם אם הכאב מוצף
    המטפלת צריכה להיות מקצועית מספיק כדי לשחרר את המטופל במצב שבו הוא אוסף את השברים ומסוגל להמשיך לתפקד ). לברוח כשיש אחד מסימני האזהרה שהועלו בפוסט הזה: תלות. שיפוטיות. האשמה. וניסיון להפריד מהסביבה הקרובה ולהאשים אותה (למשל קביעה גורפת- תתגרשי. תתרחקי יכולה להצביע על משהו לא תקין. גם אם בעקבות הטיפול המטופל עצמו יהיה מסוגל לחשוב על צעדים משמעותיים. זה לא יבוא כקביעת עובדה מצד המטפל)
    וכמובן הוצאת דברים מהחדר.
    עם כל הכלים המקצועיים רק יחידי סגולה מסוגלים. וגם הם חייבים להיות עם סופרוויזן תמידי וקבוע.
    תודה על העלאת הנושא החשוב.

  3. בפעם השניה שקראתי את הכתבה ראיתי למטה פרסומת לקבוצה של הפסיכולוגית. אז זה פשוט פרסום….חבל לשבור לנו ככה את הלב😥😥

  4. משהו פה ממש לא הוגן!!!!
    לקחתם מקרה קצה !! של בעיה מורכבת מאד!!
    זה לא משנה אם המטפלת סופרת או לא..הענין הוא ההכשרה..
    וכן אני עברתי טיפול מדהים!!!!! בטראומה מאד קשהמתאונת דרכים אצל מטפלת מתוקה שלא למדה באקדמיה אבל יש לה תעודה מבית חם.שזה מקום מספיק מקצועי.. במילים אחרות תנו כבוד למטפלות חרדיות אבל אל תהיו תמימות בקשו תעודה..ודרך אגב cbt זוהי שיטה שנלמדת שנתיים ולא יותר גם במוסדות חילוניים

    1. אין בעיה ללכת למטפלת עם תעודה (שאין לה תואר)
      העניין הוא שהיא צריכה לדעת את מקומה, והרבה פעמים מטפלת כזאת לא יודעת לגמרי מה מותר לה לעשות ומה ממש אסור (כמו מגע לדוג)
      ואת זה שמעתי ממטפלת מאד מקצועית…

  5. העלית נושא מורכב מאוד!
    טיפול רגשי אמיתי הוא כזה שיודע לגעת בעומק של הנפש
    ומין הסתם שכתוצאה מכך האדם חווה הרבה טלטלות, ניהיה תלותי,
    משתוקק ליחס ואהבה וכו'
    התלותיות היא חלק אינטגרלי מהטיפול, כשבמהלכו האדם יוצא מיזה לאט לאט
    ומפסיק להתמכר לתלות.
    המטפל אמור להביא את האדם למקום שבו הוא כבר יפסיק להיות תלותי במטפל, ויצליח
    להחליט ולפעול בחייו מתוך בחירתו החופשית בלבד.
    אני חושבת שהמצפן העיקרי הוא הלב שלנו, אם נלמד להיות קשובים אליו נוכל לזהות איפה זה עובר את הגבול ואיפה זה עדיין טוב לנו…
    עדיין, זה לא פשוט בכלל כי הטיפול מערער קצת את היציבות הנפשית ואת הביטחון בעצמינו
    אז פשוט לעשות את ההשתדלות הנכונה ולהתפלל
    שנזכה לסיעתא דישמיא!
    אמן!!!

  6. כל כך נכון!!!
    בעצמי בטיפול הרבה שנים, וב"ה מודעת לבעיה, חובה!!! ללכת לאיש מקצוע!! פשוט חובה!!
    המטפלת שאני אצלה אפשר לדבר איתה על הכל, על הצורך בדמות אמהית עדינה, רכה, חומלת, חמה ואוהבת, זה באמת דבר עמוק ובסיסי בנפש.
    הייתי אפילו אומרת לה שאני רוצה להתכרבל עליה כמו תינוק, אבל מעולם לא איפשרה שום דבר כזה, אבל עצם היכולת לדבר על הדברים העמוקים בנפש זה המשמעותי, נכון היא אוהבת אותי, ואפילו אוהבת מאוד, מרגישה שאני חשובה ויקרה לה, אבל מצידה היא שומרת על כל הגבולות המקצועיים, וזה מה שעוזר לי בעצם להרפא!! למה? כי אני לא "טובעת" שנאחזת בכל אהבה, כי אני לומדת להרגיש אהובה ורצויה בעוד מקומות, כי אני לומדת להשלים עם זה שאפילו שהייתי חולמת שהיא תהיה אמא שלי, היא לא, וככה אני משלימה בתוכי גם עם המציאות הכואבת כל כך שבחוץ ולומדת להתמודד עם זה, וחשוב לא פחות: להיות האמא של עצמי!! להיות אני לעצמי אמא חמה ואוהבת כמו שאני רוצה, במקום אשמה וביקורת שהייתי כל כך רגילה. מה שלא חלמתי שיכול לקרות, שאפשר להשלים עם כאב כל כך גדול ומשמעותי. בהצלחה לכולכן!! ולזכור אין כמו תפילה!! כמו שהולכים לרופא מתפללים לפני , ככה אותו הדבר ללוות בתפילה את כל התהליך, וב"ה רואים סייעתא דשמיא.

    1. כל מילה פנינה!
      את כל כך צודקת!!

      גבולות מקצועיים הם הכרחיים לטיפול מיטבי, ואכן נשמע שהמטפלת שלך הביאה אותך למקום מעולה,
      מצד אחד רוך וחום אימהי ומצד שני יש את הגבולות של הימנעות ממגע מיותר וממכר.

      הייתי מצפה כעת לאחר מספר שנות טיפול שהיא תלמד אותך לפרוס כנפיים ולהפרד ממך בצורה שקולה ומקצועית. טיפול מידי ממושך לא כ"כ בריא למרות שהיא נשמעת מטפלת אידיאלית.

      היא צריכה ללמד אותך להיות עצמאית וכמו שכתבתי- לפרוס כנפיים ולצאת לדרך עם הכנפיים שהיא הצמיחה ביחד איתך בשבילך- בעבודה ממושכת.

      המון הצלחה בכל אשר תפני!

      1. תודה שפרה.
        לגמרי נכון, ודי הפסקתי בתקופת הסגרים לאיזה שנה, הבעיה שחליתי בקורונה ויש למחלה הזאת הפרעות מצב רוח לא קלות
        מה גם שהמחלה עצמה טרואמתית ביותר, עם תסמינים מפחידים שאין לה שום תרופה.
        רופאת המשפחה שלחה אותי לטפל בעצמי… אז חזרתי אליה. שנהיה רק בריאים.
        וזה גם נקודה חשובה, מה באמת עושים כשנמצאים בטיפול לקראת סיום ופתאום קורה משהו בחיי המטופל שמצריך טיפול
        לדוגמא: מחלה, גרושין וכו' לא צריך להרחיב על השלילי. ברור שמצבים כאלה משנים כיוון בטיפול.
        משהו בתהליך עובר רגרסיה, ככה לפחות בחווויה שלי, שחשבתי שאני בסיום אבל אז פתאום חליתי בקורונה וכנ"ל.

        1. לתופעה שאת מתארת (מצבי קצה ושינויים משמעותיים לקראת סיום הטיפול הממושך) –
          מכנים בעגה המקצועית 'רגל בדלת', וזוהי תופעה בה לקראת סיום ופרידה מטיפול מקצועי ישנה רגרסיה בטיפול או שצצה פתאום ב'בום' בעיה חדשה (או שהמטופל זורק על השולחן מידע חדש ומשמעותי) לקראת הפגישות האחרונות.
          ישנם מספר סיבות לתופעה, אבל אם אתת מוצאת את עצמך בזה, תדעי שהנפש והגוף שלך קולטים היטיב שאת לקראת סיום בטיפול ומנסים לשמר בכל מחיר את המשך הטיפול ולהימנע מפרידה כואבת.

          לדעתי עלייך להניח את הנושא על השולחן של המטפלת ולשוחח עימה על הקשיים בסיום ובפרידה ולקבל כוחות ועוצמות פנימיות לצאת לדרך חדשה ומאתגרת – ללא הליווי הצמוד.

          אם לפעמים, במקרים וסצנות בחיים- את מרגישה ו'שומעת' את המטפלת בתוך הראש שלך, דעי לך שאת כבר במקום בַּשל ויציב לצאת לחיים ויש לך מטפלת צמודה בתוכך ואת מסוגלת לסיים את הטיפול.
          מצטערת על אורך התגובה, מקווה שדבריי מובנים דיים.

          גם אני חוויתי פרידות משמעותיות בחיים ולכן ליבי איתך!

  7. שמחה מאד שהעלתם את הנושא לדיון
    אני אישית שמעתי סיפורים רבים על אותה סופרת שמעבירה קורסים ויצאו עליה רבות אך משום מה היא עדיין ממשיכה להרוס נשמות…

  8. זה סיפור עצוב
    טוב שזה מעלה לכותרות את נושא הטיפול הפסיכולוגי שאמור להיות במקסימום מקצועיות
    (כמו שלא תלכי לקרדיולוג שעשה קורס בכפר הערבי שיעשה לך צנטור…)
    גם אני עברתי ילדות לא פשוטה ובסמינר בית יעקב הצדיק
    (עד שהעזתי לבקש מישהי להעזר בה…)
    שלחו אותי למורה שמלמדת פסיכולוגיה
    ממש ממש לא לענין
    פגישה שלמה היא ספרה על הצרות שלה בשביל להראות לי כמה הצרות שלי פשוטות
    ופעם אחרת היא אמרה לי איך כל השבוע היא חשבה עלי ואיזה לא פשוט ועשתה ממני איזה ילדת מצוקה מצוקה עזובה ומסכנה
    היא הוציאה ממני כביכול כעס חזק על הורים שלא היה קיים!!!!!!!
    ושמעתי מחברה אחרת שהיא הרסה לה את היחסים עם הוריה!
    לסמינרים יש אחריות!!!!!
    ושבנות פונות עליהם בשביל לבקש עזרה
    אתם לא יודעות למה
    ומחובתכם!!!
    להפנות למישהי מקצועית!
    ולא איזה מורה נחמדה שלמדה cbt
    זה כל כך יכול להרוס ולשבור
    חבל חבל חבל!!!

  9. מזעזע!! אני אישית הלכתי למטפלת חרדית לא מקצועית בעליל! אחרי כמה טיפולים בה הבנתי שזה טעות
    הלכתי למישהי חילונית, עם הכשרה פסיכולוגית והרבה המלצות, שנים בתחום
    והיא עזרה לי מאוד מאוד
    לא חושבת שדוקא חילונים יכולים לעזור בניגוד לחרדים, בכלל לא! אבל הבעיה שבציבור שלנו קשה למצוא מקצועיים עם ידע וכלים מדויקים
    בציבור שלנו הולכים ללמוד קורסים…קורס של שנתיים יום בשבוע הופך אותך למטפלת…הזוי!!!
    בניגוד לציבור הכללי ששם יש יותר מטפלות טובות
    בכל קורס חייבים להבהיר, להגיד, לצעוק: " הקורס לא מכשיר אותך כמטפלת!!! רק נותן לך אישית כלים!!

  10. נשמע סיפור מרוח ביותר. ברור שיש מטפלים שלא יכולים לטפל אבל למה להפוך את כולם לכאלה? היא נשמעת כזו מסכנה שגם אם חתול ברחוב יציע לה אהבה היא תתמכר אליו.
    עם כל הכבוד לאקדמיה (שמאכילה אותנו בכפירה אגב) להם אין הרבה הצלחות בשטח כמו שיטות טיפול "לא אקדמיות " כדוגמת NLP CBT . בכלל, לאורך הכתבה לא מוזכר שם של השיטה (ייתכן שזה Aaa כלומר סתם המצאתי איזה שם ועשית ר"ת בלעז כדי שישמע מגניב)
    בקיצור נחמד הסיפור הזה. מי אמר שמי שכתב את זה הוא יותר טוב???

    בקיצור המסקנה היא אחת; לא להיות תמים כמותה. לברר ולברר,לקבל המלצות וכו

    1. לידעתך, טיפול CBT הוא טיפול מקצועי מאוד, לומדים אותי שנתיים שלמות!!! רק אנשי מקצוע בפועל (מטפלים באומנויות, פסיכולוגים עו"ס וכדו'). וב"ה היום זה לא פעם, יש אנשי מקצוע חרדים מצויינים!!! אני עצמי מטפלת במוזיקה, וב"ה יכולה לומר שיש קולגות נהדרות!!! מקצועיות מאוד, ויראות שמים! אפשר למצוא באתר "פורום מטפלות חרדיות" נשות מקצוע בהרבה ערים בארץ שכולן עברו הכשרה מקצועית.

      1. לא התכוונתי חלילה לשיטה עצמה אני מתכוונת לקורסים קצרצרים בנושא
        ואני ירחיב קצת
        כל טכנאי צריך שיהיה לו ארגז כלים בסיסי והוא במשך הזמן קונה הרחבות כל מיני מכשירים משוכללים לעבודה יותר טובה
        לא יעלה על הדעת שטכנאי יבוא עם מסור קרניזים ומברגת ברגים מיוחדים כדי לתקן לך את הבית
        דבר ראשון הוא צריך מקדחה ופטיש טובים
        כך בעולם הטיפול יש הרבה כלים נפלאים שכמובן תלוי איפה לומדים אותם
        אך אי אפשר לצפות שמקורס אחד קצר בנושא מסוים יוכלו לטפל בכל מכל כל
        מובן?

    2. כל מילה.
      בדיוק כמו שחשוב לא ללכת למטפל ללא המלצות כן חשוב לא לקנות כל סיפור מפלצתי.
      סיפור אמור להביא לאיזון ולהעצמה ולא לגרור לחרדות לא פרופורציונליות.
      בדיוק כמו שנביא סיפורים על מטפלים בעלי דיפלומה בעלי הפרעת אישיות שמזיקים למטופלים.
      הפרעות קיימות בכל מקום וזמן. ודחיפת האקדמיה מאחורי הגב בתוך סיפור היא לא פחות חמורה מדחיפת טיפול לא מקצועי.
      בריאות איתנה לכולם.

  11. יוא סיפור מטלטל ביותר!! מרגש וכואב יחד ,כמה אכזריות יש בעולם!!
    איזה גועל שאנשים מתחפשים לחרדים ומנצלים את התממים גועל.
    כל הכבוד שאתם מבאים תכנים כאלו זה בהחלט חשובבבבב להעלות את מודעות הציבור

  12. במילים אחרות . 99% מהמטפלים. שקרנים. נצלנים. רודפי בצע ושלמונים
    וכולם כמו תמימים הולכים ללמוד את השיטות שצצות כמו פיטריות אחרי הגשם. מאותם שקרנים ורמאים.

  13. כמה עצוב!
    לקחת נשים שמעזות סופסוף לצאת מהמעגל המורכב שהן מתמודדות עימו ולנצל כך, זה שפל המדרגה!
    זו אכזריות שלא ניתנת לתיאור!

    1. תופעה זו לא משויכת לנשים בלבד.גם גברים סובלים .וכשמנסים לחשוב את מי זה משרת מלבד בעלי מקצוע שרלטנים.אז עולה תשובה עגומה שעדיף לא לדבר או לחשוב…פשוט להירגע להרגיע ולקחת הרבה אויר כיוון שזה עדיין בחינם.רפואה שלמה וחיים טובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.