שמיטה אחרת פרק 9 | שומטת השוואות | מיומנה של אמא לנערה מתמודדת

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"תגידי תודה שלפחות יש לך ילדים"
אמרה לי מישהי שאין לה.

"תגידי תודה, שלפחות יש לך בעל"
מצאתי את עצמי אומרת למישהי אחרת
שקבלה באוזני כמה קשה לה – איתו.

"תגידי תודה שבכלל יש לך דירה משלך"
אמרה מישהי שעוברת משכירות לשכירות,
לאחרת, שהתלוננה שקשה לה עם השכנים.

"תגידי תודה שיש לך בריאות",
אומרת מי ששומעת על צרות של אחרים
והיא מתמודדת עם חולי.

תגידי תודה.
כמה שהמשפט הזה נכון,
הוא גם הכי חסר טקט,
מעצבן ושיפוטי שקיים.
גם אם לא אמרנו את זה,
ורק חשבנו את זה לעצמינו.
גם אני חוטאת בו הרבה, מודה.

כשמישהי התלוננה על המשפחה המורחבת
צקצקתי בלשוני ואמרתי בליבי "שתגיד תודה שיש לה משפחה!"
וכשמישהי התלוננה על קשיים בעבודה
חשבתי לעצמי בשקט-
"שתגיד תודה שיש לה פרנסה"!

אז נכון, יש פרופורציות בחיים
אבל זה לא התפקיד שלי לשים אותם- לאחרים.
ואם יש משהו שלמדתי תוך כדי תנועה
עם הסיפור האישי שלי
זה שאין מדד אובייקטיבי לנסיון, לכאב,
לקושי או ליכולת סיבולת.

אחד הקשיים הגדולים,
זו ההתמודדות עם תגובות הסביבה
שבדרך כלל, לא ממש יודעת
איך לעכל את המידע
שאנחנו מתמודדות. ועוד איך.

יש את כל רשימת ה"אל תעשי"
שמה לעשות, הרוב עושות.

"תשחררי, ורק אז היא תחזור"
"תתקני את … ואת…  ותראי ישועות"
"עוד יהיו ניסים ונפלאות"

ברור לי שהכל מתוך כוונות טובות,
שלאחרות קשה להכיל או להבין
ולכן שולחות ביקורת או עצות.
אבל עם כל הכוונות הטובות
יש דברים שעדיף לא לעשות:

לא להטיף, לא לצקצק (זה מעצבן)
לא לרחם (זה מחליש)
לא להתעלם (זה כואב)
לא להתנשא (זה פוגע)
בקיצור יש רשימה ארוכה של "מה לא",
ונשארת השאלה, מה כן?

מה כן נותן כח לחברה מתמודדת,
מה כן מחזק, אשה מתמוטטת?
זו שאלה שהלכתי איתה
ושאלתי אותה
ובדקתי אותה השבוע.
שאלתי את עצמי מה היה מחזק אותי, מהסביבה
שאלתי אחרות, מה הן היו רוצות לקבל ממני.

המסקנה שהגעתי אליה היא
שאין דרך אחת נכונה.
לכל אחת עוזר משהו אחר:
אחת רוצה שתיקה
אחת רוצה חיבוק
אחת רוצה תפילה
אחת רוצה מרחב וריחוק.

אבל מה שמשותף לכולנו הוא,

שכשמתמודדים, רואים את העולם אחרת
וזה אולי אחד הבונוסים שמקבלים על הדרך.
כמה שזה נשמע אירוני
אבל יש שרירים שמתפתחים
רק כשכואב להם….

כשנמצאים בתוך הסיטואציה
ולא שומעים עליה "רק מבחוץ"
מגלים כמה שכבות זה מקלף
וכמה מידות זה מלטש
וכמה מעגלים של אתגר זה דורש
וכמה חשוך ובודד זה מרגיש
וכמה כוחות נפש זה חושף
וכמה לא ידענו
עד כמה אנחנו מסוגלים,
מאמינים ויכולים.
למרות הכל. לגדול.

וזה משהו, שכל אחד שעובר נסיון מבפנים,
יודע וחווה ומרגיש
ומי שמסתכל מבחוץ
רואה רק את הסנה הבוער
ואומר "תגידי תודה"
וממשיך הלאה, בלי לראות
ובלי באמת להבין

אבל מי שניגשת ועוברת מקרוב,
רואה את האלוקים מדבר איתה
על אדמת המדבר מתוך הסנה הבוער,
גואל אותה מעוד שכבות עמוקות של מצרים
ולאלו שעומדים מרחוק, לא נותר
אלא להשיל בענווה,
זוג נעליים.

לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
shmitaacheret@gmail.com

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

4 תגובות

  1. את כותבת מעצים ומדהים
    שומעים את הצליל של הכאב
    האכזבה מהמבט
    והכוח מהחיוך
    אכן,יש תעצומות שמתגלות בשעת נסיון כזה או אחר.שנוחת וחושב למוטט אותך כשהוא נוחת במפתיע ואת ממצמצת וחושבת לתומך כי עברת לעולם אחר…
    אך לתדהמתך את עדיין כאן מתרוממת. מתמודדת ובסוף מתחשלת. שלא מבחירה כמובן אך לנו למזלנו יש את האמונה שמחזקת ומחזיקה את הראש מעל פני המים.. שורדת גל אחרי גל מצפה שהסערה כבר תחלוף ותגיעי לחוף מבטחים…בקרוב.אמן.
    מוצאת את עצמך מכוונת חזק באני מאמין… תחת המלמול הרגיל
    המילים מקבלות משמעות חזקה מעצימה….
    מתמודדת עם נסיון עצום שונה! שנחת עלי בפתע.. מזדהה עם כל מילה.

  2. וואו
    ההתמודדות שלי שונה מאוד משלך אבל הרגשתי שאת מדברת אלי ועלי.
    אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת על התגובות של הסביבה וגם עם זה שההתמודדות בונה אותנו, אמנם לא בחרנו את ההתמודדות הזו, אבל היא מוציאה אותנו הרבה יותר טובים וחזקים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.