אולי הם יושבים ממש עם כולם, אבל הלב שלהם בוכה

היום הזה, שרק מזכירים את השם שלו וכבר השיר מהגן, "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות" רוקד לנו בחדווה של שמחה ואהבה.

היום הזה שנכנס לבית , ולא דורש כלום לפני או אחרי. רק שתברך ותתענג מפירותיה המיוחדים של ארץ ישראל.

ולמרות כל האהבה יש כאלה שהחג הזה, טורק להם את הדלת בחזקה על האצבעות של הידיים, והם נאנקים מכאב מהרגשת החצי.

שוב זה היום הזה שהם עדין לבד – חוגגים, או שבעצם לא , כי איך אפשר לחגוג בבדידות, גם כשיש לידך עוד הרבה אנשים.

שוב זה היום הזה שכולם מגיעים ויש מלא פירות ומלא צבעים. מלא ברכות ומלא כוונות. וסביבם הרצפה מלוכלכת מכתמים של בושה וכאב.

שוב זה היום הזה עם מלא ילדים שמחים, והורים שמדקלמים שירים – והם, הם מדקלמים שוב ושוב את התפילה הידועה, לזיווגים הגונים.

ובזמן שהשמש שוקעת ומביאה אלינו את היום הגדול הזה, הלב שלהם צועק בשבעים קולות את הצעקה של השבורי לב, שיש לו מנגינה שאף אוזן לא תשמע והמשורר הגדול בעולם לא ידע להבין.

כי זר לא יבין.

וכן, הם נמצאים ממש בתוכנו. מי לא מכיר לידו אחד או אחת שמחכה.

וכשאת או אתה יורדים היום לרוקן את הזבל אחרי שאספתם את שאריות השמחה מהיום הגדול הזה, בואו נעצור רגע ונקשיב בדקה דומיה לסבלם וכאבם, ונזכור גם אותם.

את כל אלה שנשארו לבד, שאולי יושבים עכשיו ובוכים את נפשם.

ואולי לא.

אולי הם יושבים ממש עם כולם והלב שלהם בוכה והם אפילו לא מרגישים מרוב שזה כואב.

ואולי הם גם וגם.

נישא תפילה עליהם, ביום הגדול הזה שיש בו כח לזיווגים – ונבקש על שבורי לב שלא ידעו עוד מלחמה.