מרים אפללו על פרשת ויחי – הברכה שבבועה

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בס"ד

"ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברכך ישראל וגו' … ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"{מ"ח כ'}

מדוע נתייחדו אפרים ומנשה מכל שאר השבטים, עד שזכו להיות סמל ודוגמא לילדי ישראל בכל הדורות?

האמת שגם אני חשבתי על זה.

ליל שבת חורפי. בחוץ משתוללות רוחות וחובטות בברזנט של השכנים, טיפות גשם גדולות יורדות ומרטיבות בדקות ספורות את הרחוב.  אבל הרחוב ריק והברכה יורדת בעוז. בכל הבתים מצטופפים עכשיו בני משפחה. השעה היפה ביותר בשבוע. השולחן ערוך ומרשים, והבית נקי ורחוץ [עדיין, עדיין… ] הילדים לבושים היטב ופניהם מלאות מזוהר הנרות. ואז מתברכים הילדים. הבנות זוכות להתברך בברכת האמהות. והבנים? מדוע הם אינם מתברכים בברכת האבות?

מדוע  דווקא אפרים ומנשה?

"אלא שמכל השבטים רק מנשה ואפרים נולדו ונתגדלו במצרים שהיתה שקועה בטומאתה בביתם התכנסו תמיד שרי המדינה וחרטומיה, כמקובל בביתו של המשנה למלך. שם בארץ נכרייה הרחק מארץ ישראל הקדושה ומאבותיהם, שהו במשך שנים ארוכות. לא כן שאר עשרת השבטים, הם גדלו והתחנכו בביתו של אברהם אבינו, רוחו האצילה עליהם, וכשעלו לארץ ישראל זכו להיות בצוותא חדא עם יצחק.

אף על פי כן, כאשר בא יעקב למצרים נוכל לדעת כי אפרים ומנשה לא נמשכו כלל וכלל אחרי טומאת מצרים לא התפעלו ולא למדו מאותה אומה את מנהגיה ואת נימוסיה , אדרבה, ראה בהם שנתגדלו ונתחנכו על ברכי יוסף הצדיק בדרך התורה והיראה עד כדי כך שנמצאו ראויים להימנות בתוך י"ב שבטי קה הקדושים והטהורים"{– עבד המלך לרב שמואל הומינר זצ"ל מתוך לקח טוב}

אחר כך נגמרת שבת ומתחילים ימי החול, בבת אחת אנחנו נופלים למהומה הגדולה של החיים ולשאון העצום של היקום שמי בכלל יכול לחשוב על שאלות טהורות שכאלה?

שכנה שלי. שכנה שלי חושבת.

אני מתיישבת לידה על הספסל והיא נאנחת פתאום אנחה גדולה ורמה כזאת שמטפסת מעומק הלב ונפלטת החוצה בקול כאב.

מה קרה? אני שואלת במתח קל.

-משיח צריך לבוא. היא עונה לי. אני מביטה בה קצת באלכסון, הימים ימי טבת, השמש מציצה בחדווה ליום של חסד, והילדה המתוקה שלה רוכבת על בימבה צבעונית וצוחקת בקול מלא ילדות ואושר. איך פתאום הגיעה האנחה ההיא על זה שהמשיח צריך לבוא? בטח שהוא צריך לבוא אני עונה בזהירות אבל מה פתאום את נזכרת בזה עכשיו? מתברר שיש לה סיבה טובה, או אפילו כמה,  החברות של הבת הגדולה שלה.

מה איתן?

היא חוזרת להיאנח ומספרת לי על ילדים מבתים טובים אבל משהו אצלם, ביראת שמיים שלהם, לא לגמרי מחוור לה כל צרכו. הבן שלה אומר שככה כולם בכיתה… והיא, לא יכולה לומר לנער בן שתים עשרה להתבודד מהחברה. ובכל זאת הלוואי שיבוא המשיח.

את מבינה? היא אומרת וקולה נשבר פתאום, כמה אנחנו מחנכים את הילדים, כמה אנחנו מתפללים, מה יש לנו בחיים חוץ מהילדים שלנו? ופתאום את שולחת ילדה לסמינר ובכל זאת אין לך מושג את מי היא תפגוש ומה יספרו לה שם. את שולחת נער לישיבה ופתאום מתברר לך כמה הוא עדיין חשוף ופגיע. והרחוב… כל כך סוחף וצבעוני ומפתה. הכל כל כך מעניין ומלא קסם, היצר הרע עובד שעות נוספות בקרב הנוער, ומספיקה העפת מבט אחת או כמה שיחות עם החבר הלא נכון כדי שהתמימות והטוהר יפגמו ללא תקנה.

והכל רק הולך ומידרדר, את בטוחה שהגענו לקרקעית ומגלה שחצבו עוד בתחתית…

הילדה הקטנה והחמודה מן הבימבה מגיעה אליה. ושכנתי מוציאה בעבורה רבעי תפוח משקית ניילון.  אבל עכשיו הדמעות זולגות ממנה. והיא מאמצת בחום את הפיצפונת שלה :"לאיזה עולם אנחנו מביאים את הקטנים הללו? לאילו ניסיונות איומים? לאיזה דור ירוד? להיכן עוד אפשר להגיע?"

הלוואי יבוא משיח. היא מוחה את דמעותיה בתקווה, יבוא ותבוא הקדושה והטהרה, תשלוט ברחובות ובלבבות וכל היצר הרע יעלם, הלוואי.

"הדרך למדרגה נעלה זו של אפרים ומנשה בודאי לא הייתה סוגה בשושנים, אין כל ספק כי ניסיונות רבים וקשיים גדולים עמדו להם בדרכם, ובכל זאת התגברו על כל המכשולים המפריעים, וצעדו אך ורק בדרך הקודש של אבותינו הקדושים כפי שהדריכם אביהם הצדיק"{שם}

אפרים ומנשה. שני ילדים יהודיים בודדים בתוך ים של טומאה וזוהמה. שני ילדים שיודעים לומר "לא" לרחוב המצרי המושחת ולצעוד בדרך הנכונה, הגם שהם צועדים בה בגפם…

הלוואי ויכולנו לנעול את ילדינו בתוך כספת של בית יעקב. הלוואי ויכלו כל הימים לשבת באהלה של תורה וקדושה, לא לצאת מן הבועה, לא לדעת, לא לשמוע…

אבל בארץ מצרים אנחנו, ומלאה כל הארץ חמס. בארץ מצריים אנחנו, מ"ט שערי טומאה מתגלגלים בעולם, והילד הקדוש שלנו, בבת עיננו, יפגוש לצערנו את הרחוב הזה ביום מן הימים, מה ייתן לו את הכח לומר "לא" נחרץ, לסובב את עורפו מול היצר, ולהמשיך להלך בדרך הטובה והנכונה, הגם שיהיה שם לא קל? מה ייתן לו את הכח לצעוד באהבה וביראת שמים, בבטחון פנימי בצדקת הדרך, ובאמונה בכוחותיו הוא?

מנשה ואפרים. הכח שלהם יימסך בכוחותיו הוא, והברכה שנברך אותו, הכוונה שנתכוון בה והתפילה שנזכור להתפלל. הם יסייעו לו.

 "כוונה זו יכוון כל איש בברכו את בניו ואת תלמידיו ואת כל איש ישראל, שילכו אך ורק בדרך התורה הקדושה ולא ילמדו ולא יתפעלו כלל מן העוזבים דרכי יושר".

"יערה השם יתברך עלינו רוח ממרום להתקדש בקדושה עליונה, וכל אחד ואחד מאיתנו וצאצאינו יעלה ויגיע חלפי כוחו וערכו למדרגת אפרים ומנשה הקדושים והטהורים".

שוב תופיע שבת ושוב יתברכו הבנות ובנים, שרק לא נשכח להתפלל, ושנזכה לראות מהם נחת, אמן.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.