יום רביעי

|

|

19/02/2025

לאישה החרדית

|

|

|

19/02/2025

|

יום רביעי

מלחמת החגים – מלחמת השמחה

שמחת חג הפורים כל כך ברורה מאיליה... האמנם? בימים של מלחמה, כשאחינו האהובים בשדה הקרב ועוד רבים מעמינו נמצאים בשבי החמאס, בחרנו לצאת ולאסוף עדויות מגבורת האמת של העם היהודי שבחר לחגוג את החגים בשמחה חרף ועל אף המלחמה שבערה בשטחו | מלחמה על הרוח
| קרדיט: shutterstock

 

לא נוכל להתעלם מכך שהמלחמה האחרונה והארוכה שפרצה במדינת ישראל בחג שמחת תורה תשפ"ד, הפכה את השנה הזאת, על חגיה ומועדיה – למאתגרת ומצריכה זווית הסתכלות חדשה כדי להצליח להתמודד עם הסתירות בתוכנו, מבלי לצאת מהדעת.

אכן, כאשר העם נמצא בסכנה, וכאב ופחד מבעבעים בליבם של משפחות הלוחמים, הרי שההתעסקות בשמחת החג – הופכת פתאום לבלתי אפשרית.

וזה אנושי. כי האמת היא שלב של אמא, אבא או אחות, לא יכול ללכת לקניות ולהתארגן לחג ברוגע, וסבתא שהרחוב שלה ספג מהלומת מלחמה – אינה מסוגלת לארח את צי משפחתה באושר עילאי. אל תספרו לנפגעי המלחמות שאפשר להמשיך את החיים כרגיל, כי הם לעולם לא יחזרו להיות כשהיו בעבר.

בכתבה שלפניכן, ניסינו לעקוב אחר גבורת הנפש של העם היהודי בכל הזמנים ולאורך המלחמות, ולמצוא תיעודים ליכולת שלנו לחגוג את החג ולשמוח בו, חרף הצרות והקשיים.

במהלך איסוף העדויות, נתקלנו בגבורת אמת ועוצמה נפשית שנוכל לזהות – חד משמעית – רק בבני עמנו. בהתחברות רוחנית שהופכת את הצד הגשמי והגופני לרקע חסר משמעות, וחיבור אלוקי לתורה ולמצוות, מתוך שמחה על-אנושית.

 

ארבע קירות וסכך: חתונה מדומיינת וסוכה אחת של שמחה

השנים הגרועות ביותר באינקוויזיציה המקסיקנית היו בתחילתה. יותר מ-60 יהודים נידונו למוות, כאשר רבים חזרו בהם וביקשו 'לעזוב את הדת' בכדי להציל את חייהם. שניים מהם היו סבסטיאן רודריגז ורעייתו קונסטנזה שהחלו למראית עין בחיים נטולי עול תורה ומצוות.

הם שהו בכלא, לאחר שכל נכסיהם הוחרמו. בשנה השביעית להיותם בכלא המקסיקני, ביקשו לנסות לשמור את חג סוכות ומצוותיו.

סבסטיאן קרא לאחד הגברים שבמתחם, שנקרא בשם קפטן למוס, וביקש ממנו להביא לו ענפי עץ. למוס הגיע עם ארבעה אינדיאנים, כל אחד מהם נשא על גבו ענף.

חצר הכלא קושטה באחת בענפים, שולחנות הובאו למרכז החצר ובני המשפחה של האסירים שהיו חופשיים ממאסר, הביאו למקום אוכל להקמת סעודה גדולה.

עם רדת הערב החלו לחגוג עם שירים, ריקודים וסעודה טובה ומפנקת; פרי ידיהם של בני המשפחה.

כאשר נשאל רודריגז על ידי שומר בית הסוהר לפשר המסיבה, השיב היהודי כי זוהי מסיבת חתונה! לא ברור מה גרם לשומר בית הסוהר להאמין לדברים, אך מתברר, כי למרות שהסוכה שהוקמה לא הייתה ברובה על פי ההלכה, וגם ארבעת המינים לא היו לרודריגז, השמחה, שמחת החג, הייתה מעוררת השראה ומדבקת. כך נחגג חג הסוכות תחת עיניה הפקוחות של האינקוויזיציה במקסיקו, עם סכך, אושפיזין וענני כבוד ששמרו והגנו על הזוג שביקש לשמור את החג.

 

חייל יהודי בשדה הקרב: הדלקת חנוכייה עם ג'ורג' וושינגטון

מלחמת העצמאות האמריקאית בניצוחו של ג'ורג' וושינגטון, גייסה עשרות חיילים יהודים בודדים. ומול החיילים האמריקאים שנלחמו על ארצם, ידעו חיילים אלו כי אין זו ארץ הגאולה המובטחת, אך בחרו להיות אמיצים כדי להגיע לניצחון ושקט בארצם.

אחד החיילים היהודים כתב מסמך מרגש על חג החנוכה בעיצומה של מלחמה. לאחר חורף מורט עצבים שהשיב חיילים רבים לביתם מתוך רצון להתגונן מהקור, הוא חזר אל הקרב, נאמן למפקדו ג'ורג' וושינגטון.

את הקטע הבא הוא כתב על חניית ביניים שערכו במהלך הקרב בעמק הפורג', בשנת 1777 (תקל"ח). הטקסט המובא לפניכן מוכר בשפה האנגלית וגם הופיע בתרגום 'ספר המועדים' לחנוכה, בעריכת יום טוב לוינסקי, שראה אור בתשכ"ז.

חנוכה, שנת 1777. חורף קשה. הקור נורא. אנו יושבים בוואלי פרוג' ומחכים. למה? איני יודע. אולי לימים טובים מן הימים האלה. אני פה היהודי היחיד. אולי יש בינינו עוד יהודים. אך לא ראיתי פה אף אחד. אנחנו רעבים ללחם, אין לנו בגד לחמם את בשרנו ואין לנו נעליים לרגלינו. רוב החיילים מקללים את ג'ורג' וושינגטון שיצא למלחמה נגד אנגליה. יש ביניהם הרוצים במפלתו, אך אני מאמין שהצדק עמו. אנו צריכים לגרש את בריטניה מאמריקה. היא רוצה לשים את ידה בכל אשר עיניה רואות. נאמן אני בכל ליבי לג'ורג' וושינגטון, אף כי אנו סובלים פה מאוד. לא אחת אני רואה אותו בלילות, כשהוא עובר במחנה, בין שורות החיילים הישנים. מביט הוא ברחמים על החיילים הסובלים מן הקור. ויש אשר הוא ניגש אל אחד הישנים והוא מכסה אותו כאשר יכסה האב את ילדו.

יש אשר הרעב והקור מענים את נפשי עד מוות. אך אין אני מקלל את הגנרל וושינגטון, הנלחם לחופש אמריקה. ברגעים כאלה אני חושב על אבי בפולין. אני חושב על כל אשר הוא סובל מידי ה'פריץ' האכזר. זוכר אני: הייתי אז ילד וראיתי את אבי רוקד לפני הפריץ, מה נורא היה המראה! אבי היה לבוש בעור של דוב לבן והוא רקד כדוב לפני הפריץ ואורחיו. מה נורא היה הכאב! ומה גדולה הייתה החרפה! אבי רקד כדוב וה'פריצים' צחקו ושמחו על המראה. אני גמרתי אז בליבי שלא ארקוד כאבי לפני הפריץ. לאחר זמן ברחתי לאמריקה.

והנה אני שוכב בוואלי פרוג' ורועד מקור. אומרים שג'ורג' וושינגטון הולך ונופל, שסופו לנפול ולא יקום. אך איני מאמין בכל זה. אני מאמין בגנרל שלי. ואני שוכב בלילות ומתפלל בעדו.

הנה בא הלילה הראשון של חנוכה. בלילה הזה, לפני שנים, עזבתי את בית אבי. אבי נתן לי חנוכייה ואמר לי: "כאשר תדליק בני את הנרות של חנוכה, הם יאירו לך את הדרך". מאז הייתה לי החנוכייה כמו קמע. אל כל אשר אלך, אני לוקח אותה עמדי. לא ידעתי מה לעשות – להדליק את נר החנוכה פה, בין הגויים, אם לא. החלטתי לחכות עד אשר כולם ישכבו לישון. כאשר ישנו כולם הוצאתי את מנורת אבי, הדלקתי נר ראשון של חנוכה ובירכתי עליו. הבטתי על אור הנר וראיתי את בית אבי ואמי. ראיתי את אבי רוקד כדוב לפני הפריץ וראיתי את עיני אמי המלאות דמעות. ליבי נתמלא כאב ופרצתי בבכי כילד קטן. ונשבעתי אז בליבי, שלמען אבי ואמי, למען אחיי ואחיותיי בפולין, עליי לעזור לג'ורג' וושינגטון לעשות את אמריקה לארץ חופשית, לארץ מקלט לאבי ולאחיי הסובלים שם תחת יד ה'פריץ'.

פתאום הרגשתי יד רכה נוגעת על ראשי. נשאתי את עיניי והנה הוא – הוא בעצמו ובכבודו עומד עליי! כן, הגנרל וושינגטון בעצמו עומד עליי והוא שואל: "למה תבכה חייל? האם קר לך?". צער ורחמים היו בקולו. לא יכולתי לראות בצערו, קפצתי ממקומי, שכחתי שאני חייל העומד בפני גנרל, ודברתי את דבריי כמו שעלו מלבי, כבן המדבר לאביו: "אדוני, הגנרל!", אמרתי, "אני בוכה ומתפלל לניצחונך. ואני יודע כי אנחנו ננצח. היום הם חזקים, אבל מחר הם ייפלו, כי הצדק עמנו. אנחנו רוצים להיות חופשיים בארץ הזאת. אנחנו רוצים לבנות פה בית לכל הבורחים מיד ה'פריצים', לכל הסובלים מעבר לים. ה'פריצים' לא ימשלו פה! הם ייפלו ואתה תקום!".

הגנרל וושינגטון לחץ את ידי: "תודה, חייל". אמר וישב על ידי, על הארץ לפני המנורה. "מהי המנורה הזאת?", שאל. סיפרתי לו: "מבית אבי הבאתי אותה, יהודי כל העולם מדליקים הלילה נרות של חנוכה, חג הנס הגדול".

נר החנוכה הדליק אור בעיני וושינגטון והוא קרא בשמחה: "יהודי אתה, מבני הנביאים, ואתה אומר שאנחנו ננצח!". "כן אדוני", עניתי בביטחון, "אנחנו ננצח, כמו שניצחו המכבים, למעננו ולמען כל אלה אשר יבואו אחרינו לבנות פה ארץ חדשה וחיים חדשים".

הגנרל קם ופניו אורו. הוא לחץ את ידי ונעלם בחושך. אמונתי נתקיימה. הניצחון של וושינגטון היה שלם. הארץ שקטה. הגנרל שלי היה לנשיא הארץ החדשה ואני הייתי לאחד מאזרחיה. שכחתי מהר את הימים והלילות הנוראים בוואלי פרוג'. אבל את הלילה הראשון של חנוכה עם ג'ורג' וושינגטון שמרתי בליבי כחלום יקר. לא סיפרתי את הדבר לאיש, כי אמרתי בליבי: מי יאמין לדבריי? בטוח הייתי כי כל הדבר נשכח מלב הגנרל הטוב. אבל לא כן היה. הוא לא שכח. בלילה הראשון של חנוכה, שנת 1778, ישבתי בביתי בניו-יורק, ברחוב ברום, נר החנוכה דולק על חלוני. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי את הדלת ונדהמתי – הגנרל שלי, הנשיא ג'ורג' וושינגטון, עמד בפתח! הוא בכבודו ובעצמו. "הנה הנר הנפלא, נר התקווה של ישראל", קרא בשמחה כאשר ראה את נר החנוכה על החלון. הוא שם את ידו על שכמי ואמר: "הנר הזה ודבריך היפים – הדליקו אור בליבי בלילה ההוא. בקרוב תקבל אות כבוד מממשלת ארצות הברית, יחד עם כל גיבורי וואלי פרוג'. בלילה הזה קבל מידי את המזכרת הזאת". הוא תלה על חזי מדליה של זהב ונשק לי על פניי. דמעות עמדו בעיניי ולא יכולתי לפתוח את פי. הנשיא לחץ את ידי ויצא את הבית…

התעוררתי כמו מתוך חלום נפלא. אז הבטתי על המדליה וראיתי ציור יפה של מנורת חנוכה עם נר ראשון ולמטה כתוב: "לאות תודה על אור נרך…  ג'ורג' וושינגטון".

 

יהודי איראן תחת סכנה: והעיר שושן צהלה ושמחה

בקהילה היהודית באיראן ידוע, כי חלק גדול מהעם הפרסי הגויי, רואה בעם היהודי אומה שניסתה להחריב אותו עוד מאז סיפור המגילה. כך, בהגיע חג הפורים, במשך שנים רבות היו חוסמים ליהודים את הגישה לקבר מרדכי ואסתר, בטענה שהם היו אחראיים על השמדתו של העם הגויי באיראן.

אך כל זה לא מנע מיהודים באיראן לחגוג את החג השמח ביותר במעגל השנה, עם כל הפרטים הכי מעניינים. ממשתה וסעודה ועד שריפת בובת 'המן'; גם כאשר ידעו שאם שכניהם הגויים יראו זאת, זעם יעלה באפם.

וכך מספר משה דוידיאן שהיה חוגג עם בני משפחתו המורחבת את החג גם תחת השלטון השיעי: "ידענו שבחג הפורים אסור לפתוח את דלת הבית עד ליל שושן פורים, אך זה לא מנע מאיתנו לקחת את העופות לשוחט ולהכין תבשילים פרסיים טעימים, כמה ימים לפני החג. הנשים אפו לחמים ונארזו משלוחי מנות ייחודיים שהיוו ארוחה של ממש.

"צעירי הקהילה הכינו בובת המן ותלו אותה על עמוד, רק אנחנו, בני הקהילה, ידענו את מי מסמלת הבובה המוזרה.

"ביום הפורים התאספנו לקריאת מגילה מרגשת ולסעודת חג, כאשר בכל שעה הוצבו שני שומרים על דלת הבית, לוודא שאף אחד משכנינו הגויים לא מתעניין בנעשה בבית.

מילאנו את מנהג החג ולבשנו תחפושות מצחיקות, וחלק מהגברים גם השתכרו 'עד דלא ידע'".

 

אוקראינה תחת אש: ליהודים הייתה אורה ושמחה

חודשים ארוכים וקשים עוברים על יהודי אוקראינה במלחמה האחרונה של רוסיה נגד אוקראינה. המלחמה שעדיין נמשכת גם בימים אלו, וסופה לא נראה באופק. מלחמה שהכניסה את יהודי אוקראינה אל מקלטים, ובמקומות אלו הבטוחים יותר מבתיהם הם נאלצים לנהל את חייהם.

פורים שעבר, היה החג הראשון שנחוג בעיצומה של המלחמה הקשה שהייתה מכה קשה לכל תושבי אוקראינה.

אך למרות הכל, תחת מתקפת הטילים האיראנים ששיגרה רוסיה במהלך היממות הסמוכות לחג לעבר ערי אוקראינה – בתוכן גם הבירה קייב – חגגו בקהילה היהודית במדינה את חג הפורים, בשורת אירועים שאורגנו על ידי הרב משה ראובן אסמן שליט"א, הרב הראשי של המדינה.

לאחר הקריאה הראשונה של המגילה, עם צאת צום תענית אסתר, נערכה חגיגת פורים מפוארת בבית הכנסת המרכזי 'ברוצקי', ובה השתתפו מאות מחברי הקהילה היהודית שהגיעו מכל האזור ונפגשו לשמחה אחת גדולה ומרגשת, מפגש שמח ראשון מאז פרוץ המלחמה.

 

בקייב, התקיים אירוע לצעירי הקהילה, שבו סיפר ולימד הרב אסמן את מנהגי ומצוות היום. במקום נערכה פעילות משמחת של שירה, ריקודים ותחפושות ברוח הימים.

בנוסף, נערכה סעודת חג מיוחדת לאחר התפילה בבית הכנסת המרכזי, לזקני הקהילה; שבה השתתפו כ-350 מבוגרים ובעלי משפחות המקום. בריקודי שמחה ומתוך ארוחה כיד המלך, משלוחי מנות נארזו וניתנו זה לזה, ונערכו קריאות מגילה בבתיהם של ניצולי שואה ויהודים נוספים שלא יכלו להשתתף בתפילת הבוקר הקבועה, מכיוון שלא יכלו לצאת מביתם בתקופה מסוכנת זו.

 

 

לשונות גאולה בתוך הגלות: חג המצות עם קמח, מים ותקווה 

בשונה מחגי ישראל הקדושים האחרים, חג הפסח היה בכל תקופות המלחמות אתגר קשה ליישום. למעשה, ההישרדות עם אוכל מינימלי הפכה את חג הפסח לבלתי אפשרי כמעט, עקב מחסור מזון שאינו חמץ בתקופות של מלחמות קשות במיוחד.

בשואה למשל, ידעו היהודים כי בגלל הסכנה המוחשית הם פטורים מהחובה היהודית הבסיסית להימנע מאכילת חמץ בפסח, מכיוון שפרוסות הלחם היבשות היו האוכל היחיד שלהם – וגם ממנו לא היה הרבה.

מסמך ייחודי שחובר בברגן בלזן – ברכת יהי רצון לפני אכילת חמץ, מבטא את הרצון העז של היהודים להישמר מאכילת חמץ, ומאידך גיסא, את הבנתם כי מצוות החיים חשובה יותר:

"אבינו שבשמים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אף על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך "וחי בהם" ולא שימות בהם, ולהיזהר מאזהרה "הזהר לך ושמור נפשך מאוד", ועל כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם – אמן!"

למרות הידיעה וההבנה על מצבם הגופני והנפשי שפוטר אותם ממצוות החג ומחיוב אכילת מצה, במקומות רבים בתקופת השואה בחרו היהודים לעשות הכול כדי לייצר לעצמם מצות כשרות לפסח ולחיות רק מהן, בתקווה שאפילו הם, העבדים הכלואים במחנות, יזכו לשמוע את פעמי המשיח, ומתוך חלום שיום יבוא ומלחמת העולם השנייה תגיע לסופה.

אך המלחמה הדרדרה והתמשכה, מצבם של היהודים האסירים במחנות העבודה הדרדר יותר ויותר – היהודים הגיעו למצב של איבוד כל: ללא משפחה, ללא בית וללא מזון, גופם כמעט ואבד, רק הנפש והרצון להמשיך ולחיות כיהודים החזיק אותם ואפשר להם לחלום על שמירת חג הפסח, המהווה את עיקר המסורת וההווי המשפחתי היהודי. בליבם פיעמה תקווה עמוקה לעבור את המלחמה ולזכות לחגוג את החג ברווחה עם משפחה גדולה ושמחה.

​מתיעודים אין סופיים שהגיעו לאחר השואה, אפשר להבין כי האופן שבו התאפשר ליהודים שחרפו נפשם לשמור על חגיהם, היה בהתאם למצבם הגופני והנפשי, בהתאם לשומרים שהיו ממונים עליהם במחנות והשקפתם הנאצית ובהתאם למספר שנות המאסר וסוג המחנה שבו שהו, שהרי היו מספר סוגי מחנות בהם נכלאו: ​מחנה-מוות, מחנה-ריכוז, מחנה-עבודה, מחנה-מעצר, מחנה-מעבר או מחנה-משפחות ועוד.

אחד המקרים המרגשים והניסיים ארע במחנה הנתינים הזרים שבברגן בלזן בשנת 1944.

כמה שבועות לפני חג הפסח התארגנה קבוצה של כשבעים אסירים יהודים במחנה. מטרת ההתארגנות הייתה לבקש משומרי המחנה קמח לאפיית מצות לכבוד חג הפסח המתקרב, במקום מנות הלחם שהיו אמורים לקבל באותה תקופה. את הבקשה הפנו בכתב למפקד המחנה כאשר כל שבעים האנשים חתמו על הבקשה. הרבי מבלוז'וב, ר' ישראל שפירא – שנמנה על ותיקי המחנה – נבחר לשמש כדובר הקבוצה בפני המפקד.

הרבי ניגש ביראה לאדולף הס, מפקד המחנה, וקרא בפניו את בקשת האסירים. אדולף הס לקח ממנו את המכתב, הביט בו ואז אמר בלי טיפת רגש: "הבקשה תעבור לברלין ושם יחליטו מה לעשות איתה".

היהודים במחנה שקיוו ששומר המחנה שאינו ממקבלי ההחלטות, יעלים עין מרצונם היהודי העז ויאפשר להם את 'עיסקת החליפין' של קמח תמורת לחם, הבינו שבברלין הבקשה ודאי לא תאושר. התחושה הייתה שהעניינים יסתבכו יותר, עם התערבות הנאצים היושבים בברלין.

עם כל יום שעבר נעשה מצבם הרגשי של בני המחנה רע יותר. התשובה מברלין בוששה מלבוא והמתח היה רב.

ימים ספורים לפני חג הפסח הגיעו למחנה בברגן בלזן שני מפקדי אס-אס זרים כשלצידם שני כלבי ענק. הם פקדו על הרבי מבלוז'וב להתלוות אליהם למפקד המחנה. באותם ימים הייתה להזמנה זו משמעות אחת ויחידה: מוות.

כשהבין זאת הרבי, נפרד מידידיו והחל לומר וידוי וקריאת שמע. הוא נכנס למפקדה ונעמד מול המפקד עם ראש מורכן ולב לאביו שבשמיים.

ואז פתח המפקד את פיו ואמר: "כתמיד, ברלין נדיבה ביחסה ליהודים. תוכלו לאפות את הלחם היהודי המיוחד לחג הפסח". הרבי נשאר עומד, מצפה לגזר הדין האיום שיתלווה להכרזתו של המפקד, אך לתדהמתו לא הוסיף המפקד דבר. לאחר כמה דקות קרא המפקד לאסירים אחדים ממחנה אחר בברגן בלזן, ופקד עליהם לסייע לרבי בבנייתו של תנור קטן לאפיית מצות במחנה הנתינים הזרים. הרבי הודה למפקד ומיהר לחזור אל בני עמו, כשהוא מאמין ואינו מאמין שהרשות לאפיית מצות בחג אכן ניתנה.

החסידים החלו לבנות את התנור בקצב מהיר משום שחששו שמפקד המחנה יחזור בו ויאסור עליהם לאפות את המצות. בימים הספורים שנותרו עד חג הפסח הם אפו את המצות ממכסת הקמח שהייתה ברשותם. אמנם התוצרת לא הייתה נאה ומשובחת כמו מצות מתוצרת אפייה ביתית אליה הורגלו בעבר, אך שמחתם של היהודים מול המצות חסרות הצורה הייתה מרוממת ומעניקת חיים של ממש, מול התופת והמוות שסביבם.

חג הפסח הגיע ושולחן הסדר נערך במחנה באחד ה'חדרים' המרווחים שבהם ישנו בצפיפות עשרות יהודים. דרגשי העץ, שימשו לאסירים שולחנות וכיסאות. שלוש מצות שלמות הוצבו על השולחן. פח מעוקם שימש כצלחת ליל הסדר המרכזית, עליו הונח ביראת כבוד תפוח אדמה מבושל אחד, אותו קבלו מגרמני זקן עם לב טוב שעבד בקרבת המחנה.

מי שניהל את הסדר היה כמובן הרבי מבלוז'וב שסביבו הצטופפה קבוצה של ילדים קטנים וכמה מבוגרים. הגדה של פסח לא הייתה ברשותם, אך אושר בלתי נתפס היה גם היה, ועם הכוחות האלו שנכנסו אל הלב, החל הרבי באמירת ההגדה מתוך הזיכרון, כשהמבוגרים והילדים מצטרפים אליו בדמעות של אושר. קולו של הרבי ממשיך ומספר אל תוך הלילה מסיפורי יציאת מצרים, ונפשם של כל בני המחנה מתרוממת ורווה נחת של שמחת חג ועושר רוחני מזוכך.

​​

​שמחת חג במקלט הילדים

הייתה זו שנת 1941, עקב השואה הארורה, ילדים רבים מצאו את עצמם בודדים ברחובות, מבלי יכולת להתגונן. היו אלו ילדים שהופרדו מהוריהם והצליחו לברוח, או ילדים כמו אמילי יעקובוביץ, שבגלל הדוחק ברכבות המעבירות את התושבים מעיר לעיר, הופרדה מאמה ומאחיה והסתובבה כמה ימים בכפרים, מחפשת לה מזון ופינה לנוח.

באחד מן הלילות, הרגישה אמילי שאינה מסוגלת עוד להמשיך ודפקה על דלת שנראתה שייכת לבית חם. ואכן, הקב"ה עזר לה ובבית זה התגורר אדם טוב לב, גוי כפרי שהכניס אותה לביתו ונתן לה מקום מפלט. לאחר כמה ימים הגיעו למקלט שלושה ילדים וילדות נוספים, והכפרי לקח אותם בצל קורתו.  בגלל עוניו, היה מספק להם אוכל בסיסי בלבד, שאותו היה מעביר להם בסל בדממה יתרה, על מנת שלא לגלותם לשכנים או לעוברים והשבים ולסכן חלילה את חייהם.

בני החבורה הפכו לידידים אמיתיים. הם שיחקו יחד, סיפרו סיפורים אחד לשני והתחלקו באוכל. כמה ימים לפני חג הפסח עלו הילדים על החלון הקטן של המרתף ומשם זיהו כר דשא גדל ופרחים, והשמש זורחת, מכך הבינו שחג הפסח מתקרב.

כל אחד מן הילדים הגיע מרקע שונה מבחינת שמירת המצוות, אך למרות זאת לכולם הייתה שאיפה לעשות משהו על מנת לחגוג את חג הפסח המתקרב. אמילי והילדים שאלו את האיכר אם הוא מוכן להוריד יום למחרת את הסל עם כמות קטנה של קמח, בקבוק מים, עיתון וגפרור. לקחו לאיכר כמה מספר ימים לארגן את הציוד, אך הוא עמד בזה בגבורה ובשמחה.

הם חיכו כמה ימים עד שהבחינו שהשמש זורחת במשך יום שלם, והחליטו ליצור תחושה חגיגית. הילדים החליפו בגדים זה עם זה ולבשו אותם בתחושה של בגדים חדשים.  לפנות ערב הדליקו מדורה קטנה בעזרת הגפרור והעמידו על האש בידיהם הקטנות את הבצק שיצרו מקמח ומים, ממתינים לאפייתו למצה. המאפה המריח הספיק לחמישתם – באותו הערב חגגו את ליל הסדר. אחד הילדים קידש בעל פה, והאחרים שאלו ארבע קושיות לפי זיכרונם בלבד. הם אפילו הצליחו לשיר את 'חד גדיא'.

כך – ללא כל סעודה, ללא הגדה וללא יין, חגגו חבורת ילדים את חג הגאולה שלהם במרתף ביתו של איכר גוי, מתוך רצון פשוט, אחד ויחיד: להתחבר לבורא העולם באהבה גמורה. בלילה זה, ששמחה רבה עולה על גדותיה ומעניקה להם תקווה של חיים, נחקקו אותיות של מסירות נפש בליבם של ילדים אלו. ברבות הדורות עוד יעבירו את האחריות לדורות הבאים, בדמות חשיבות חג הפסח ושמירתו בדקדוק – כי הוא מהות יהדותם והבסיס לחיים של חיבור לבורא, בכל זמן ובכל מצב.

 

 

 

לתגובות, הערות או תוספות על הכתבה: [email protected]

מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים