הבעל שם טוב אומר שכל אדם נידון בשמים לפי פסק דינו שלו. כלומר, אם רואה את חברו עושה מעשה רע וחורץ הוא את משפטו שראוי הוא לעונש זה וזה, ושוכח כי הוא עצמו עשה פעם מעשה דומה, למעשה הוא חורץ גם כן את משפט עצמו. זהו מה שכתוב בפרשת השבוע: "כי בדבר אשר זדו עליהם" – ה"דבר אשר זדו" על אחרים – חוזר "עליהם" – העונש ניתן תמיד כפי שחרץ האדם על עצמו…
על פניו נדמה שכשאנחנו שופטים משהו אנחנו מחוץ לסיטואציה והשיפוט אינו נוגע לנו, אלא חל רק על מי שאנחנו שופטים אותו. למעשה השיפוט משפיע עלינו בשני מישורים: הבעש"ט אומר, שכמו שאנחנו דנים אחרים, כך בשמים ידונו אותנו. זאת אומרת, שאף על פי שהשמים לא תלויים בנו ואנחנו לא מחנכים אף אחד בשמים, בכל זאת, המעשים שלנו יקבעו איך אחרים, במקרה זה – ה', ידון אותנו. זוהי ההשפעה של השיפוט שלנו על העתיד שלנו.
אבל לשיפוט שלנו יש גם השפעה בטווח הקצר.
פעמים רבות קורים לנו דברים מעצבנים בגלל אנשים אחרים. איחרנו לפגישה חשובה כי הבייביסיטר לא הגיעה בזמן. התעצבנו מאד, כי הילד השאיר טוש פתוח על המיטה והרס את המצעים החדשים. הדרך בה נשפוט את ההתנהגות שלהם מאד תשפיע על ההרגשה שלנו. אם אנחנו נוטים לראות את הדברים בסלחנות, הילד לא התכוון, הוא רק שכח, הוא בכלל רצה לעשות לנו הפתעה ולהכין ציור נחמד. או הבייביסיטר לא התכוונה, עשתה באמת כל שביכולתה אבל היו פקקים ונתקעה, למרות שהתוצאות לא ישתנו אבל מה שכן ישתנה זו ההרגשה שלנו. אם אנחנו 'מקלים' במשפט של אלו שהציקו לנו, אנחנו עושים לעצמנו קל יותר. (וזה מלבד הרווח שיוצא לנו מניהול מערכת יחסים רגועה ויציבה יותר עם הסביבה שלנו.) אבל אם אנחנו נוטים לשפוט כל דבר לחומרה, אז בהסתכלות שלנו הילד עשה בכוונה, לא אכפת לו מההשקעה שלנו, הוא לא מבין כמה כסף הוא מבזבז לנו עכשיו, כל העבודה שלנו היתה לשוא וכו' וכו', אנחנו כועסים יותר, נגיב בצורה שתפגע בקשר, ותפגע בסופו של דבר גם בנו.
בתיה הרשקוביץ
יועצת ומטפלת לבחורות ונשים צעירות | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
