אין עוגה במקפיא.
אפילו לא פירור.
אני נוברת בו, הפאה עדיין על ראשי.
מזיזה בשר קפוא. אריזת תותים מלאת קרח. חצי חבילת שעועית ירוקה.
טורקת את הדלת. פותחת. שוב. אולי לא בדקתי מספיק
פאפפ..
חצי חבילת שעועית נופלת. חתיכות ירוקות מקפצות סביבי, מחליקות על ריצפה.
כורעת לאסוף בידיים קשות ורוטנות.
לוקחת את הקפה מהשיש.
מתיישבת מותשת ליד השולחן, אחרי 7 וחצי שעות עבודה.
רציתי עוגה. קפואה. מלאת סוכר.
שתחליק בגרון, תחלחל אל נשמתי. גרגרים.
אין עוגה.
יושבת על הכיסא. סתם יושבת.. אפילו לא שותה קפה כי אין עוגה. על השולחן לידי ערמת מסמכים מעייפת, מלאת תזכורת לכל הדברים שאני לא מספיקה. על הספה ערמה אינסופית של כביסה, ארון תרופות מבולגן חצי פתוח. הכול סוגר עלי. מכל עבר.
כבר כמה ימים אני ככה, דהויה.
יכולה לחוש את העייפות צומחת בתוכי, מכה שורשים עמוקים. חלולים.
מתחשק לי לייפות ולסבר את האוזן, אפילו רק לעצמי,
לספר במילים גדולות עד כמה הקרבות בחיי מתישים.
לנגב לעצמי דמעות חינניות של לוחמת.
אבל אני סתם עייפה וחסרת חשק. סתם בלי סיבה.
"אמא" נתנאל פורץ את הדלת, ראשון. שרה אחריו.
"תנחשי מה הבאתי?" יש לו ביד ערמת קלפים. חתומים בלוגו מפואר.
"הבאתי את הקלף הכי נדיר במבצע.." הוא מריע.
כבר שבועיים שהוא מספר על מבצע. גדול. עם קלפים ותמונות של ילדי החיידר.
הוא מעביר קלף, קלף. מותח קצוות. בוחן את הבעתי. נהנה לחוש את הציפייה.
"עוד מעט את תראי קלף עם תמונה של נתנאל" מדווחת לי שרה בחשיבות, מנפצת את קסמה של ההפתעה.
"דייי… למה את מגלה? את הרסת לי.." הוא צועק. חזק.
"את אחות מעצבנת" יורה בכעס, "לא רוצה להראות עכשיו את הקלף.."
עכשיו שרה כבר בוכה. בכי כזה שרהי.
מנחם נכנס הביתה, אביגיל מתגלשת מזרועותיו, "אמא" היא חגה סביבי רעבה, חוזרת שוב ושוב על המילה הבודדה. דייי תפסיקו, כולכם, צעקות בקצה לשוני, בולעת אותם. חושקת.
נושקת לבכור. מנגבת דמעות לשרה הבוכייה. מושיבה את אביגיל עלי. דורשת בקול גדול לראות את הקלף הכי נדיר של המבצע. בסוף הם מחוייכים, קלף נדיר ושתי אחיות יושבים מרוצים.
"אני יכול לצאת?" מנחם מגשש, גורל סדר ב' מתנדנד בעיניו. מתבונן בי. כבר כמה ימים.
מתחשק לי ללבוש את הקול הקטן והתשוש. לבקש שיציל ויגן עלי בכמה שעות של שמיכה.
"אני צריכה כמה דקות של שקט" אומרת בסוף. אמיתי, פשוט. "רק להחליף פאה"
חומקת מהסלון. מתגנבת לחדר.
סוגרת את הדלת, נועלת. פעמיים.
זורקת נעליים ופאה.
מתחשק לי להיכנס למיטה, למשוך את השמיכה מעל הראש, לחכות שיעברו החיים.
לקום רק כשיגיע משהו טוב. שמח. מואר.
מחליפה למטפחת. סוקרת את דמותי מול המראה הגדולה.
שאריות של איפור, שקים מתחת לעין.
מסתכלת חזק על האישה הזו.
האישה שיודעת לנאום בלהט לכל מי שמוכן להקשיב על כמה החיים הם בחירה.
לא בין טוב לרע. בין טוב לטוב יותר. בין רע לרע פחות.
האישה שמוסרת בקול רעש גדול, על כמה האושר הוא חלקי. עשוי משברים. עשוי מקטנות.
האישה הזו שלמדה בדם, בדמעות, שאם היא רוצה שמשהו טוב יקרה
היא צריכה בכוח. לגרום לו להיות. לפחות לנסות.
יוצאת מהחדר. משחקים מקדמים את פני. וכביסות. מסמכים ואבק.
נושמת עמוק את החלטתי, מנסה לא לראות.
משחררת את מנחם. באמת. בתמים.
"רוצים להכין עוגיות?" אני מציעה מהר. לפני שאחזור בי.
"כן" מריעה שרה, תלתלים מקפצים שמחים על פניה.
אביגיל נושפת תרועה גדולה מגושמת.
"אני רוצה רק לאכול את העוגיות" מודיע נתנאל, ידיו הופכות את הקלפים שוב ושוב.
"אנחנו נכין ואתה תאכל" שולפת קערה. קמח. שמן. ביצים. סוכר.
"אני רוצה לשפוך את הקמח לכוס בעצמי.. אני יכולה" מודיעה לי שרה בחשיבות.
"טוב" אני מאשרת. ליבי רחב פתאום.
היא שופכת קמח. לבד. גם אביגיל. עננים לבנים מתפזרים על השולחן. על הכיסא. הן צוחקות.
אני כמעט מועדת שוב. כמעט. מחליטה לצחקק איתן. בכוח.
מכניסות גם סוכר ושמן וביצים. אביגיל מתעקשת לשפוך שוקולד צ'יפס. חצי בקערה. את החצי השני הן מלקטות יחד מהשולחן, מכרסמות את הנטיפים הכהים באושר. "הי גם אני" מזדעק נתנאל בצעקות מקופחות.
"קח" אומרת שרה בנדיבות. אווירה טובה היא דבר מדבק.
הם מגלגלים וקורצים. בידיים קטנות ושמחות. צוחקים.
ואלו הצלילים שאני שומעת גם
אחרי חצי שעה כשהעוגיות בתנור.
מדליקה סיפור. מכינה ארוחת ערב, מעמידה מכונה. דוחפת בלאגן לפינות.
בחוץ קר. הכי קר בעונה לפי התחזית.
בפנים נעים וריח של וניל. חם. מתוק.
מדלג על כביסות. על מסמכים, מרחף באין סדר.
וכל הבית שלי נושם אותו, עמוק. גם אני.
מצילה את העוגיות מהתנור ברגע האחרון.
מחלקת לנתנאל. לשרה לאביגיל.
הם יושבים ביחד. הפה שלהם מלא בפרורים וצחוק.
מביטה בהם, עייפות מבצבצת בין הצלעות מזדחלת ללב.
אני מכה בה שוב. בכוח.
מכינה לי קפה.
ואין עוגה.
ויש עוגיות. פשוטות. טעימות.
עשויות מבחירות קטנטנות.
רות צימרמן – תרפיסטית בהבעה ויצירה
מנחת קבוצות ומדריכה | [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
איזו איזה מיוחדת את, והכתיבה הזאת שנוגעת בלב פשוט מיוחדת💘