21:00
משפשפת עם השפכטל הקטן שלי את השיש. נקודות של תערובת פנקייק מעטרות אותו, דבוקות בעקשנות.
זהו, אני מבטיחה לעצמי, אמנם אני לא מרימה את הקול ולא מדברת, אבל הזהרתי! הזהרתי אותם בבוקר שאם הם הולכים על פנקייק
זה אך ורק בתנאי שישאר פה נקי! גם קערת התערובת ממתינה לי, אף אחד לא טרח לנקות ממנה שאריות.
עברה פה ארוחת צהריים וגם ערב (שנקלטה על השולחן הקטן בכניסה למטבח, כי על השיש לא היה מצב להכין). והכל על מקומו עומד, ממתין לי, כמו תמיד.
עכשיו זה רק אני והשפכטל.
והמחשבות.
21:10
בעצם עדיף לי לוותר. נכון שהם הבטיחו להשאיר נקי, אבל לפחות שעה של שקט היתה לי בבוקר. יכולתי לעבוד דיי ברוגע
הם הפכו גם בשבילי אחד על המחבת, הגישו מייפל ותפוח, כמו שאני אוהבת את הפנקייק שלי.
התלקקו במטבח בשקט, סיפרו בדיחות, הכינו לקטנים. לא, אני לא מדברת מילה, אני לא כועסת, להפך, אני מלאת הערכה.
מורידה את ערובות הכיריים מהגז, משפריצה נוזל ורוד עם ריח פרחים, מנקה שאריות של אורז, רוטב, אכלו פה היום, תודה לה', הרצפה הדביקית מזכירה לי שהקטנה ניסתה להכין לעצמה שוקו, הגדולה יותר לקחה לה את החלב, הגדילה את מעגל הדבק.
עכשיו הן חולמות על סוסי פוני לבנים או פינגווינים צבעוניים, העיקר שעשיתי הכל היום כדי שהם יקבלו את מה שהם זקוקים לו: אוכל, שתיה, ביגוד ומקלחת והכי הכי – אהבה.
21:35
כוס התה שלי מעלה הדים חמים, מי היה מאמין שזה מה שאבחר בו לשתות מתחת למזגן. אחרי יומיים של צינון עד הגבות אני מרשה לכוס התה להמיס את שאריות ההתקררות האחרונות שעוד לא עזבו.
דפיקות בדלת, אני מזהה את הסגנון, הבן של השכנה שדופק פה כל יומים, פעם כדי לתת ופעם כדי לקחת. "אמא שאלה אם אתם צריכים" שקית חצילים בין ידיו.
"אם אתם לא, אז בכיף, עדיין לא קניתי חצילים השבוע…" אני מוכנה לקחת את השקית.
ממתינה לשאלה הבאה שהנה-הנה באה: "אמא שאלה אם… יש לכם חבילת שקיות ללחם?". אני הולכת למגירת השקיות, שולפת חבילה. "בבקשה".
יודעת שהם יחזירו, לא מבינה עדין את הקונספט: אנשים שמקבלים כמויות של ירקות ופירות מחלוקה שכונתית ומשתמשים בזה כדי להחזיר מראש טובה על בקשה פשוטה להלוות מוצר כלשהו. באמת שמחה תמיד לתת, אם אני יכולה- בשמחה, אם לא – אני יודעת להגיד גם 'לא, כרגע אני לא יכולה' או 'לצערי נגמר לנו'…
לא מרגישה בנוח מול הנתינה האין סופית של השכנה הזו, שמכתת רגליה להביא לחם לביתה, ולא שוכחת לתת גם לאחרים.
שמשתמשת במה שאין לה – כדי לקבל את אהדת הסביבה, לקנות לה חברות.
למה זה קורה כל פעם, ההתכווצות הזאת? אני צריכה לחקור.
22:00
באופן אישי גדלתי בבית שכסף לא היה נושא. לא התערבנו במשכורת של ההורים, לא דווחנו לגבי עלויות ולא התעקשנו אם אמרו לנו 'לא'. ידענו שההורים שלנו מחושבים ומה שנחוץ לנו באמת – נקבל ביד רחבה.
אני לא יודעת אם זה הדור הזה או אופי שונה, אבל אני יכולה למצוא את עצמי, כמו היום שחזרנו מרכישת בסיס כלי כתיבה ומחברות לבית הספר (לשנה הבאה, ברור!) פולטת לילדה שמבקשת להרשם לקייטנה נוספת: "מותק הוצאתי עכשיו 700 שקל על קישקושים לשנה הבאה ותעסוקה לחופש, אין מה לדבר על קיטנה נוספת"!
וזה מכווץ אותי, מרגישה שאני עושה טעות, מה אני צריכה להדאיג את הילדה בענייני כסף? למה לא לומר לה פשוט: 'לא מתאים כרגע' או תרוץ כלשהו אחר?
הילדה שלי מציצה מהחדר, כותונת קיטי וגומייה תכלת רחבה מלופפת על קוקו חלק, יוצאת יחפה למטבח ושולפת כוס אל הברז "צמאה וואו" היא מוחה את שערה אחורה.
"תגידי בובי" אני מנצלת את ההזדמנות. "שאמרתי לך שעוד קיטנה זה עוד הוצאה שלא באה בחשבון, זה עשה לך רע?"
"לא" היא מזיזה את עייניה בתמיהה.
אז למה היית עצובה אחר כך? אני שואלת.
"כי רציתי את הקיטנה" היא מצחיקה אותי. אמא שלא מבינה למה הבת שלה עצובה.
"אה אוקיי" אני מרגישה טיפשית. מי אמר שכל סירוב שלי מעלה בהם דאגה?
23:00
"את ערה"? השכנה מלמעלה מחייגת, זו מהחצילים בשקית.
"בדיוק שמתי על שקט יש לך נס" אני מושיטה את נוסח קריאת שמע מהמגירה, מסדרת את הברט על הראש, מושכת את השמיכה עוד קצת.
"לך יש נס. יש לי פה כמה חבילות של גבינה מלוחה מעולה, עוד שבוע הן בתוקף חבל עליהם"…
"תגידי לא נמאס לך לפנק כל היום את כל העולם? מתי תתחילי לפנק t, עצמך?"
"אל תגזימי, גם ככה קיבלתי, חבל, אצלנו לא אוכלים את כל זה!"
"אז תקפיאי! לא קורה כלום בהקפאה, אני קבוע קונה כפול ומקפיאה" מבטיחה לה.
"תפתחי את הדלת אני פה"… אני שומעת אותה בחדר המדרגות. נועלת נעלי בית וניגשת לפתוח לה את הדלת.
"לא נורמלית!" אני קובעת.
"קחי שימי במקרר" היא דוחפת לידי שתי חבילות מלוחה מעודנת. "תודה" אני צוחקת, "מתאים לי בבוקר סנדויץ עם מלוחה ועגבניה".
מתאים לי להבין שיש אנשים עם לב טוב, אולי קצת יותר ממני, שלא היתה חושבת על אחרים ברמה הזו, כמוה.
מתאים לי להרגיע את הלב שלי שמקפץ בכל פעם שאולי הוא טועה, וחושב שמה שהוא ניתח וגדל עליו עובר בראש של אחרים.
אז מי אמר שהכל אינטרסים בעולם? תביאו אותו אליי, אני אכיר לו צד חדש.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
