יש תקופות שבהן הכל נראה תקוע. אנחנו חיים בעולם הישגי, תחרותי ומהיר, ולא תמיד אנחנו עומדים בקצב. לפעמים אנחנו עוצרים בצד הדרך, מרגישים מחוץ למירוץ. ברמה האישית וברמה הלאומית, זה נראה שהדברים לא זזים.
השבוע קוראים בתורה את הפרשה האחרונה בספר שמות, פרשת ״פקודי״. הפסוק האחרון בפרשה, הפסוק שמסכם את מסעות העם במדבר, נחתם כך: "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". ורש"י כותב על כך: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע".
זה מסר אדיר לחיים: הזמן שבו בני ישראל הלכו קדימה הוא כמובן מסע, אבל גם החניות, אותם זמנים שבהם אלוקים אמר להם לעצור ולעמוד במקום – גם זמני ההמתנה האלה הם חלק מהמסע. גם אז לומדים ומתקדמים ומתפתחים.
פרשנינו אפילו מסבירים שבכל פעם מחדש, דווקא בזכות אותה החנייה – הם קיבלו יותר כוח למסע הבא.
אם אנחנו נמצאים במצב של "חנייה", אם נראה שכולם כבר מתחתנים, או מתקדמים בקריירה או מגיעים להישגים, לא צריך להתייחס לתקופה הזו כאל ביזבוז זמן, כאילו אצלנו כלום לא קורה. זה עוד פרק במסע החיים. גם בתקופות האלה מתפתחים ולומדים, אולי בצורה יותר פנימית ונסתרת. בזמנים כאלה כדאי להזכיר לעצמנו: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע".
בהצלחה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
